יום רביעי, 29 באוגוסט 2012

ממש כשתחילת השנה בפתח, נזכרתי במילים שכתבתי לבני בכורי לפני כשלוש שנים:


רגע לפני ההתחלה
רגע לפני שמתחילה השנה ניהלתי שיחה עם בני בכורי.
"עדי, לפני שהולכים לבית הספר, לפני היום הראשון אני רוצה לאחל לך בהצלחה." אני אומרת לבני הבכור ערב תחילת שנת הלימודים.
" אמא, אני מתרגש מאד" אמר  לי הבן.
"כן, אני מאמינה, זוהי התחלה חדשה, תמיד מתרגשים בהתחלה" עניתי לו.
"אני מאד חושש ממחר" אמר. "אולי אשכח משהו? אולי לא אצליח? אולי לא אדע מה להגיד לילדים? אני לא רוצה שהילדים יצחקו עלי, זה לא נעים"
"כולנו חוששים מהתחלות חדשות" עניתי לו ושאלתי אותו את השאלה הכי חשובה כאמא פולניה: "האם הכנת את הכל למחר?"
"כן, התיק מסודר, הספרים והמחברות ליום הראשון, היומן, הקלמר ואפילו קיבלתי כבר מערכת," ענה לי הבן.
"אל תשכח לקחת בקבוק מים" אמרתי בדאגה. "חם, ומותר לשתות אפילו במהלך השיעור".
"זה בסדר, אני יודע, המנהלת אמרה לנו הכל, מותר לשתות מהבקבוק אך לא לצאת לשירותים עד לסוף השיעור, צריך לחכות לצלצול". ענה לי והוסיף: "מיקי קנתה לי שעון חדש שלא אצטרך להסתכל כל הזמן על הסלולארי במהלך השיעור ובאותה הזדמנות היא קנתה לי גם נעליים חדשות שאראה מסודר ומאורגן ואפילו כובע חדש" הוסיף בני בכורי.
"אתה רואה? הכל מסתדר, אין לך מה לדאוג, אתה תצליח בבית הספר." אמרתי.
"ומה אם לא אסתדר עם הילדים?" שאל אותי בחשש.
"למה שלא תסתדר? ברגע שיכירו אותך ויראו שאתה יודע, ברגע שתדע להתייחס לכל אחד בכבוד ולהקשיב, לא תהייה כל בעיה" עניתי. "שכחת את הניסיון שלי כמורה? תאמין לי בני, הכל יסתדר". עניתי וניסיתי לשוות לדבריי טון מרגיע.
"כן, אבל אני מתרגש וזה היום הראשון שלי ולא שלך. אני צריך להכיר כיתה בת 35 ילדים, אני צריך לדבר כך שהם יקשיבו ולא ישתוללו, אני צריך להיות מרוכז, מסודר ומאורגן, לעמוד בזמנים ולא לאחר לשיעור והכי חשוב, אני לא רוצה שהמנהלת תעיר לי שלא הצלחתי. אני חדש. שכחת?
"איך אפשר לשכוח זאת?" שאלתי "הרי כל השבוע האחרון אנחנו משוחחים על השינוי הזה של שאתה עובר עם המעבר לבית הספר. על החובות שלך, על החוקים החדשים שצריך ללמוד, על שעורי הבית והמערכים שצריך להכין, על התחושה של מעבר לחיים שונים, אחרים מזה שהכרת עד כה. אל תשכח שאתה לא היחיד שעובר את השינוי, כל מי שנמצא במערכת החינוך, היה פעם במצב הזה, אפילו אני, זוכרת את היום הראשון שלי כמורה, את הפרפרים בבטן וההתרגשות, זוהי התרגשות חיובית, תאמין לי" אמרתי והרגשתי שכעת הצלחתי להרגיע את בני לקראת יומו הראשון בבית הספר.
"סבתא שאלה אותי אתמול מתי היום הראשון ללימודים, היא גם רוצה לאחל לך בהצלחה" אמרתי כמנסה לשנות את הנושא.
"אצלצל אליה אחרי שאסיים לדבר איתך. טוב אמא?" אמר הבן.
"ואגב- גם האחיות שלך צלצלו ואמרו לי שהן בטוחות שתצליח, ועמית ביקשה שלא תשכח את השיחה ביניכם ואת הבקשה שלה ממך. על מה היא דיברה?" שאלתי.
"אה, כן, עמית ביקשה שלא אשכח שגם אני הייתי פעם תלמיד ושאשתדל להיות המורה הכי מגניב שאני יכול להיות" ענה לי בני. "מורה שיודע גם להיות קשוח אך גם להקשיב לילדים ולזכור שאין ילד רע, יש רק ילד שרע לו, ואם אזכור את זה תמיד, חיי יהיו קלים יותר" אמר לי הבן. "וכעת אני מסיים את השיחה כדי לצלצל לסבתא, היא ממש גאה בי שהלכתי להיות מורה, נשתמע ותודה על המילים המעודדות" אמר לי בני וסיים את השיחה.
ואני, נותרתי יושבת ומהרהרת, על הדרך החדשה שבחר בני, מאחלת ומייחלת שיצליח בדרך זו שבחר <למרות, או אולי בגלל אמאל'ה המורה>.
...
...
...
רגע, האם חשבתם שהבן עולה לכתה א'?

יום שישי, 20 במאי 2011

יום מיוחד כאורחת בבית ספר חדשני בדלית אל כרמל

הוזמנתי אתמול כ-סופרת לבית הספר החדשני בדלית אל כרמל. אך אולי אתחיל מהתחלה כאשר קיבלתי מייל מתמר, רכזת השפה בבית הספר בו שמעה עלי ושאלה אם אוכל להגיע למפגשים לשעת סיפור ביום השפה העברית. נעניתי בשמחה המהולה בקורטוב של סקרנות. אני? בית ספר עם ילדים? חיבור מיידי. אך ילדים דרוזים? זה כבר חדש עבורי בעיקר בגלל שחששתי ממחסום השפה.

וכמה פרטים על בית הספר והילדים: בית הספר החדשני נוסד ב-1995 וזכה כבר בפרס החינוך.בית הספר הכולל תלמידי א-ו מונה כ-350 ילד . החל מכתה א- נחשפים הילדים לשפה העברית והם לומדים להכיר את האותיות. רק החל מכתה ג הם לומדים לדבר, לקרוא ולכתוב. הילדים פשוט מדהימים, מנומסים ומשכו את תשומת הלב בחולצות טי שרט צהובות -חולצות תלבושת האחידה ממש כמו אצלנו.

הגעתי כמובן לפני הזמן שהוזמנתי ונלקחתי לסייר בין הילדים והכיתות השונות שעסקו בפעילויות מגוונות שכולן קשורות בשפה העברית: לוטו מילים, הפכים, דפי צביעה ועוד ועוד.. כל שכבת גיל בהתאם ליכולותיה. אז גם נפגשתי עם חלק מהמורות, עם המנהל המרשים ועם סגן יו"ר ו. ההורים שאשתו ציירת מפורסמת ועורכת ציורים ברחבי הארץ ומחוצה לה בנושא השואה. היא גם השאירה את חותמה בכל פינה אפשרית בבית הספר המטופח ועשיר בסביבות למידה כשהשפה העברית שולטת לצד השפה הערבית.

ואז- אני רואה אצל חלק מהילדים דף מחשב כשלמעלה מתנוססת תמונה ....שלי. תמונה שפורסמה באחת משעות הסיפור באינטרנט. מסתבר שלפני ביקורי, הילדים קיבלו מטלה למצוא עלי מידע שכולל שנת לידה, מקום לידה ואפילו סיפורים שכתבתי ממש כמו שאנו נותנים לתלמידים לחפש חומר על סופרים בעלי שם...

בשעה היעודה כינסו את תלמידי כתה ג בחדר והתחלתי לספר את הסיפורים בחששות שהתבדו: נאמר לי שאצטרך להסביר את עצמי טוב כדי שיבינו כי הם אינם שולטים בעברית. זה היה מוגזם... הם הצליחו לענות על כל שאלה (מידי פעם בתווך המורות הנפלאות) אך לרגע התבלבלתי והרגשתי את עצמי בבית הספר שלי בחברת תלמידיי. ילדים הם ילדים בכל מקום וזה היה מקסים. בסוף מפגש זה שאלה המורה מה הם למדו מהסיפור ואחד הילדים ענה שאדם ללא ספרים הוא כמו גוף בלי נשמה... נשמתי נעתקה...

מפגש נוסף במתכונת דומה נערך עם ילדי כתה ד שהופרע קלות בכניסת המנהל עם מנהל בית הספר ב...עוספייה שנראה כמו שייך מהתמונות. אי אפשר לומר שלא החסרתי פעימה.

לסיום- הופגשתי עם ילדי כתה ה כשגם עליהם קיבלתי מידע מוקדם- עלי להיות דינאמית ולהפעיל אותם כדי ש...יקשיבו. הצמידו לי מיקרופון שהדפתי אותו לאחר פחות מדקה ו..התחלתי במסע ההכרות שלי איתם. (זוכרים? הם חיפשו עלי חומר). התנהלה שיחה שבמהלכה התוודיתי שכשהייתי בגילם כלל לא אהבתי לכתוב ועוד אנקדוטות אמיתיות מילדותי. הסכמתי גם לגלות את חידת מיליון הדולר... שנת הילדה שלי לאחר שהיה מישהו שכתב שנולדתי ב..1911 (נכון שאני נראית טוב לגיל 100? ) או ב- 1971 (מחמאה בעיקר משום שבני בכורי נולד 8 שנים לאחר מכן). גם כאן בנוכחות כ-100 תלמידים, המפגש התנהל בהצלחה עד ש... הצלצול קטע אותו. הילדים הקשיבו בעניין וענו לשאלות ששאלתי במהלך הסיפור. כפעילות הם היו צריכים לחבר סיפור דומה בקומיקס ולכן הסיפור לווה גם בדוגמאות במהלכו.

מיותר לציין את קבלת הפנים החמה, הקפה והעוגה שהוגשו והתמונות הרבות שצילמו אותי. כל כמה זמן ביקשו ממני להצטלם עם מישהו אחר.. ממש סלב.. והשיא היה כשבנות בכתה ד ביקשו ממני חתימה.

חברר'ה - אפילו פרסמו על היום הזה כתבה בעיתון hona של דלית אל כרמל. כתבה המלווה בתמונות.

חלף יום ואני עדיין ב...עננים

חגית

יום ראשון, 8 במאי 2011

ערב יום הזיכרון הירהורים

בשנים האחרונות, כשמגיע יום הזיכרון, הלב מתמלא בתחושה של אי נוחות. השילוב של "יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה" מקפיץ אותי כל פעם מחדש ומעלה תחושות של כאב של אותו לילה לפני כשמונה שנים בו הודיעו על חדירת המחבלים המרצחים לישוב חרמש בצפון השומרון.

אני עוצרת רגע ומבקשת בכל לשון של בקשה- אנא אל תתייחסו לויכוח של יש או אין לגור מעבר לקו הירוק. בואו נתייחס כרגע לעובדה שאותם מרצחים רצחו ביריות אקדח בדם קר שתי ילדות בנות כ-15 .

בשלב זה של חיי גרתי בפרדס חנה, בבית היו רק עמית בתי הקטנה שהייתה בגיל הבנות והכירה אותן כי רק שנתיים קודם לכן עוד למדה איתן באותה כיתה. בטלוויזיה נשמעה הודעה מקפיאת דם מבחינתי על פציעה אנושה של שתי הבנות. בשלב זה עדיין ללא שמן. לא היה קשה לשער במי מדובר כי הן היו רק שלוש בנות באותו גיל ומאותה כיתה בישוב זה ושתיים מהן היו חברות טובות: לינוי סרוסי והדס תורג'מן ז"ל. הקריין בחדשות אמר שמדובר בפציעה קשה והן הוטסו לבית חולים רמב"ם. אני לבדי מול המסך בוהה ומנסה לדלות כל פרט אפשרי. לימדתי את הבנות, הכרתי אותן מגיל שש ועתה אני כל כך רחוקה ואינני יכולה לעשות דבר. השעה כבר מאוחרת, אחרי עשר בלילה, היססתי ואז צלצלתי לחברתי שרה שהייתה אז מחנכת של אחיה של לינוי, אולי היא יודעת יותר. אכן שר אישרה שמדובר בהדס ולינוי.

בינתיים נמסר כי אחת הבנות נפטרה בדרך לבית החולים והמחשבות רצות בראשי מי? הדס היפהפיה הבלונדינית והחטובה שהחלה את צעדיה בעולם הדוגמנות? ואולי לינוי טובת הלב שנאבקה בקשיים בלמידה לאורך כל השנים? מי מהן שרדה? באיזה מצב היא? מה יהיה מחר? איך מתמודדים בבית הספר? בכיתה? ומה אומר לבתי הקטנה שמכירה את שתיהן כל כך טוב? היו אלה שעות שארכו כנצח. אינני יודעת מתי הצלחתי להרדם אך כשהתעוררתי, בשעות הבוקר המוקדמות, נשמעה הידיעה הנוראה כי אף אחת מהן לא שרדה. גם כרגע בזמן כתיבת המילים, עולות הדמעות ומציפות אותי כמעט כמו אז. עדיין לבד בבית, החבר (שהיום בעלי) היה בביתו בקיבוץ עם בנו והססתי אם לצלצל כל כך מוקדם בבוקר כדי לשתף אותו בתחושותיי. ואז צלצל הטלפון לא זוכרת עם מי דיברתי אך פרצתי בבכי קורע לב שממנו התעוררה הבת. "מה קרה? היא שאלה. "שמעתי משהו בלילה אבל חשבתי שחלמתי". ניסיתי להסתיר ממנה את הידיעה המרה עוד קצת אך היא שאלה: היה פיגוע? מי נהרג? ואז הצלחתי למלמל את שמות הבנות ושתינו פרצנו בבכי מר.

ידעתי כי יום זה יהיה ארוך מבחינתי, לא שערתי עד כמה ארוך אך ידעתי שכמורה בצוות, עלי להיות שם בבית הספר עם חברותיי המורות ועם התלמידים. ומה עם עמית שלי? מי יהיה איתה? צלצלתי לחברה אמא של חברה של הבת וסיפרתי לה. "אל תדאגי, אני אטפל בעמית ואדבר עם היועצת". אמרה ואני טסתי לבית הספר ליום ארוך שבסופו היינו גם בשתי לוויות. בבית הספר הייתה הערכות של מצב חרום. הגיעו פסיכולוגים של שפ"י, הגיעו עובדות הרווחה, כינסו אותנו המורות וכמובן ישנן מורות שלא יודעות מה עושים בכיתה ובוכות וכמובן שבאותם רגעים, עטיתי עלי את המסכה של החזקה והמסוגלת להתמודד עם הכל. בזה תמכתי, את הילדה הזו חיבקתי, כאן נכנסת לעזור למחנכת ושם מדברת עם תלמידים עד לצהריים כשנסענו ללוויה.

לא זוכרת היכן היו הלוויות ומי היה שם. זוכרת המון אנשים, הרבה בכי קורע לב בלוויה של לינוי סרוסי ז"ל. זוכרת לוויה מאופקת וכאילו כבר נגמרו כל הדמעות בלוויה של הדס תורג'מן ז"ל. זוכרת אותנו נוסעים מלוויה ללוויה. לא זוכרת היכן היינו ואיך הגענו. לא זוכרת כלום. יודעת שנסעתי עם הרכב שלי אך מי היה איתי? מה נאמר? איך? מה? איפה? הכל הפך לכל כך הזוי ולא ברור. איך תוך זמן כה קצר נעלמו לנו שתי בנות. ואז השאלות של "מה יהיה? איך ממשיכים הלאה?

לצערי, אלה לא היו הלוויות היחידות של נפגעי הטרור בצפון השומרון. אך את הכאב והתחושות שהיו אז- מעלה בפעם הראשונה על הכתב.

מי יתן ומשפחות הנרצחים לא ידעו עוד צער

והפיגועים הנוראיים האלה ייפסקו.

חגית

יום ראשון, 1 במאי 2011

בודפשט- המזל משחק יותר מפעמיים - יום השואה

אמאל'ה שלי נולדה וגדלה בבודפשט. שנים לא דיברה על מה שקרה איתה במלחמה. לפני כמה זמן, החלטתי לשאול אותה ואז החלה לספר. היא סיפרה לי בהונגרית, ואני תרגמתי לעברית כשניסיתי בכל מאודי לשמור על תרגום מדויק ככל האפשר גם במחיר של סגנון.

אמאל'ה שלי סיפרה לי סיפורים רבים על תקופה זו של שנת 1944. בתקופה זו היו היא ואימה בבודפשט, כשסבי היה במחנה עבודה. אלה שנותרו בתקופה זו בבירת הונגריה היו או מבוגרים מידי למחנות העבודה, או פצועים למיניהם כמו אותו אחד שהסתובב כל המלחמה עם רגל גבוסה כדי לא להישלח למחנה עבודה או משוגעים למיניהם. אז, כבר שמעו על אושויץ ודכאו והבינו שמי שיוצא מבודפשט – לא חוזר יותר.... אז גם החליטה אמי שתעשה הכל כדי לא לצאת בשום דרך מהעיר. מקסימום- שירו בה אבל שלא תצטרך למות במחנה השמדה.

אמא עשתה הכל כדי להתחמק. פעם נקראו להתאסף בכיכר העיר והחלו להוביל אותם ברחובות העיר. הם צעדו, אמא וסבתא הלכו בין האחרונים ובאחת הפניות, בפינת אחד הרחובות הצליחו להתחמק ולברוח לרחוב אחר.

אבל, פעם כמעט ונתפסה. היא עבדה אז באזור שנקרא "אוי-פשט" פשט החדשה.(הוא היה מרוחק מהעיר למרות שהיום נחשב חלק מבודפשט). היא קיבלה אישור עבודה והיה לה מסמך שיכלה בעזרתו לצאת מהעיר אל אותו איזור. העבודה הייתה בבניה. אמא סחבה בלוקים וחומרי בניה. "תארי לעצמך שאני, אמא שלך בניתי בתים" אומרת לי אמי ואני מדמיינת... במשך ימים היא עבדה שם ואז שמעה יום אחד שמי שעובד שם בבניה – יכול להינצל ולקבל דיור ב"אוי פשט". אמא רצתה לשאול על כך וכבר פנתה אל עבר תחנת הרכבת ששמשה הן להובלת חומרי הבניה ברכבות משא והן רכבת נוסעים רגילה. לפתע ראתה אמא שעמדו שם "צֵ'ְנדוֹר" (לא שוטרים ולא חיילים אלא אנשים שהיו רעים יותר ואנטישמים יותר, כי בין השוטרים היו כאלה שנהגו לעיתים לעזור ליהודים). וכך, אמא שלי, נערה כבת 18 הסתובבה עם חצאית פרחונית, חולצה לבנה ועליונית קטנה מעל. על החצאית והעליונית היה טלאי צהוב מחובר בסיכה. לפתע הבחינה אמא שלוקחים יהודים ומעלים אל הרכבת. אמא הסתובבה לאחור והחלה ללכת לכוון משם הגיעה. אחד מה"צ'נדור" קרא לה "גברת צעירה בואי הנה, גברת צעירה בואי הנה". אמא עשתה את עצמה כלא שומעת והמשיכה ללכת ברוגע כשלבה הולם בחוזקה. "מה יקרה?" שאלה אותי "או שאצליח להינצל או שיירו בי כדור, בכל מקרה לא אתן שיקחו אותי אל קרונות הרכבת האלה כי משם ידעתי שאין דרך חזרה" אמרה. היא המשיכה ללכת עד שהגיעה לבית הראשון הקרוב ביותר ומשם נכנסה לרחוב צדדי ופתחה בריצה מטורפת עד שהסתלקה מהמקום. כשחזרה לעיר שמעה כי החלו להוציא את כל תושבי "אוי פשט" היהודיים ברכבות מוות לאושויץ.

יום רביעי, 22 בספטמבר 2010

איך מתמודדים? הרהורים ביני לבין עצמי (לא חובה לקרוא)

מזה כמה ימים אני מהרהרת איך אני מצליחה להתמודד ו"להישאר חזקה"? מה נותן לי את החוסן ברגעים קשים? ומאידך- החשש של "האם אני באמת חזקה?" ומה יקרה אם אשבר?
הבהרה- חזקה מבחינתי היא היכולת לפעול. כן, פעלתי ממש באוטומט. לעיתים ביצעתי דברים ולעיתים קרובות יותר יזמתי ולמדתי להיות נחוצה כשצריך אך לא בגבול ההתבלטות... עשייה שקטה שמאד לא מתאימה ליומיום שלי. ובכלל- מרבית העשייה שלי היא מן חגית אחרת שיצאה לה דווקא ברגעים קשים אלה: חגית שיוזמת ופועלת אך גם יודעת לזוז הצידה, חגית שמציינת שהיא חזקה והיא תתפרק כבר בערב... אך לא בבית הספר, לא לפני התלמידים וגם לא לפני המורים.
ואז- התחלתי לחשוב ולארגן את עצמי. הרי יש שני סוגי אנשים במשבר: הנתמך והתומך. ואני- בחרתי בצד התומך ולכן אני חייבת להיות ולהמשיך לפעול כך. וכצד התומך- אני שואלת לשלום האחרים וממעיטה לספר על עצמי ורגשותיי, מרבה להקשיב ופחות לשתף, מרבה בעשייה עד צאת הנשמה ומוכנה לכל מטלה גם אם היא סידור כיסאות בחדר המורים או ביתה וגם אם היא הבאת דפים מהמזכירות, העיקר לעשות משהו, העיקר לעשות...
וכך, עבר לו יום חמישי שעבר, הייתי בעשייה הזו משבע ורבע בבוקר ועד עשר וחצי בלילה, לרגע לא לבד, לרגע לא עם עצמי חלילה, רק עם אחרים ועסוקה בתפקיד שבחרתי לי. מידי פעם חיבוקים (והרבה) מידי פעם שתיקות אך משתדלת לעשות תוך התרחקות ממרכז העניינים, יוצאת מהישיבה בספריה והולכת להיות בהפסקה עם התלמידים, לראות מי צריך מה, מי צריך כוס תה ומי חיבוק או שיחה לאמא ואז נותנת את הסלולרי לצורך זה.
ומה באמת איתי? גם על כך חשבתי וחששתי מתי אני אצטרך את התמיכה ואיך אני ממשיכה, שהרי זה לא הגיוני... המוות לא מחשל הוא רק מפרק, והתוצאה היא לילות טרופים ומיעוט בשינה.
נו טוב, מצאתי שאצלי הכתיבה היא התראפיה הטובה ביותר.כשאני כותבת- אני מצליחה להוציא החוצה את כל הכאב והתסכול.
אני מהכותבים. ואולי טוב שכך.
זהו, באופן הכרתי החלטתי שחוזרים לשגרה. עוטים את המסכה, מדחיקים את הכאב, מסתכלים על הילדים שמצפים ממני לחיוך, לחיבוק וליותר מכל- לחזרה לשיגרה ו...נושמים עמוק וממשיכים.
נו טוב.. בין לבין... שפכתי את הלב לפני החברות הטובות, כשאף אחת מהן לא ממעגל של חדר המורים. כי שם אני ממשיכה להיות בתפקיד. בתפקיד התומך.

יום שישי, 17 בספטמבר 2010

חצי שעה אחרי ששמעתי על האירוע ישבתי וכתבתי

החיים
כל כך שבריריים
רגע אחד יש צחוק וחיוכים
וברגע אחרי-
בכי תמרורים.
רגע אחד- שלושה ילדים
חיים, שמחים
ובגלל "טעות אנוש"-
שלושה חללים
ילדים
שטרם נגסו מהחיים.
והלב בוכה
צר לו על החיים שנקטפו
צר לו על הילדים
שכבר לא יחיו

ומחר-
כשהילדים לכיתה יגיעו
כסא אחד ישאר ריק
כסא מיותם
חבר לכיתה
שכבר לא יתחיל את השנה
שכבר לא ישחק איתם בהפסקה
ולא יחזור הביתה בהסעה
לא יכין שעורים
ולא יענה לשאלות המורים

בשלוש כיתות מחר יהיו כסאות מיותמים:
בכיתה של עדן קיפר
בכיתה של ניב נסב
ובכתה של דניאל עמרם

יהי זכרם ברוךhttp://www.tapuz.co.il/tapuzforum/images/Emo16.gifhttp://www.tapuz.co.il/tapuzforum/images/Emo16.gifhttp://www.tapuz.co.il/tapuzforum/images/Emo16.gif