חופשת חנוכה

כן, תמיד אומרים שהחופשה היא לילדים.

ומה איתנו? המבוגרים, במקרה שלנו- המורים?

ניתן לשער שכשהמורה בחופש הוא מתנתק מכל הקשור לעבודה,

כמו אותו פקיד בבנק שמסיים את יום עבודתו וחוזר לביתו מבלי לחשוב על לקוח זה או אחר...

או הזבנית בחנות שסיימה את המשמרת, דווחה לבעלת החנות ויצאה לה לעבר המשך החיים.

ואילו אנחנו?

כמעט כל חברותיי המורות סיפרו לי שהן עסוקות בהכנת חומרי למידה, בדיקת עבודות, חיבור מטלות ומבחנים ועוד ועוד... האם לשם כך נוצר החופש? לסיים את אשר לא הספקנו?

ואני- ממש כמו חברותיי למקצוע: צריכה לסיים אי אילו מטלות, לארגן סופסוף את שולחן העבודה ולהסיר ממנו את החומרים שהכנתי לחנוכה, להכניס לקלסר חנוכה, לזרוק את המיותר, להכין את המשך המטלות לתקופה הקרובה ו... לסיים מטלות השייכות ללמידה שלי. כן, יש לי מטלות גם להשתלמויות השונות שלקחתי על עצמי.

ואיפה החופש?

ניסיתי לא לגשת למחשב.... החזקתי מעמד בדיוק חצי יום.

התחלתי לארגן ולסדר.... השארתי הכל במצב זה... ומקווה לסיים עד תום החופשה.

החלטתי להניח הכל ולראות טלוויזיה, לפגוש חברות או לסדר ולארגן בבית <כן, יש דבר כזה שצריך גם בו להשקיע> בקיצור- או טו טו מסתיים החופש ועדיין לא סיימתי את כל המטלות למרות שפע הזמן שעומד לרשותי.

ומה עם ביקור בעיר הגדולה? לפחות לקיים מצוות ביקור אמאל'ה.... עם זה אינני מוותרת.

מתחילה לספור את ימי החופשה שנותרו לי

מרגישה שוב את תחושת ההחמצה שלא הספקתי הכל...

ובעצם מה שונה?

כך המצב בכל חופשה.

לא?

ללא כותרת מוגדרת

האם לכל דבר כתוב צריכה להיות כותרת?

האם כדי לכתוב- צריך לבחור נושא?או שלפעמים- מתחילים בכתיבה ו... הנושא כבר מגיע?

היום, רציתי לכתוב, פתחתי את הבלוג מספר פעמים

אך, סגרתי אותו לאחר התבוננות קצרה במה שכתבתי עד כה.

הצורך לכתוב לעומת החסר ברעיון- קורים לי לא פעם.

כל כך רוצה לכתוב והרעיונות כאילו עפים לי מהראש.

כמו בשמים- לעיתים מכוסים עננים ולעיתים ריקים מכל ענן.

לאחרונה התחלתי להתבונן ברקיע, לגלות בו את היופי הארעי, שהרי ענן משנה את צורתו תוך זמן קצר,

ואם לא יונצח בעדשת המצלמה- יחלוף ולא ישוב עוד.

כמו המחשבות...

כמו המילים שנאמרות...

כמו ההרהורים שחולפים לעיתים לבלי שוב.

יום חדש בפתח.

עודני תחת ההתרשמות של יום האתמול.

באחד הגנים, לאחר שיחה עם הגננת, החלטנו כי אספר סיפורים לחנוכה לכל ילדי הגן.

מן "מיני שעת סיפור" ולא וירטואלית.

כינסנו את ילדי הגן שישבו על הכיסאות וצרפנו את ילדי גן הצעירים שישבו על השטיח.

היו שם כמה ילדים שהשתתפו יומיים קודם במפגש הוירטואלי והם הרגישו כוכבים של ממש...

לא רק שהם הכירו חלק מהסיפורים, הם שמעו אותי דרך המחשב וזו הייתה עבורם חוויה

והרגשת ייחודיות.

מה אגיד ומה אומר, דממה הייתה שם למעט החלקים בהם שיתפתי אותם. ואז- ההשתתפות

הייתה פעילה והילדים היו ממש מקסימים.

מה אומר? התרגשות עצומה אחזה בי כי הקהל ישב ממש מנגד עיניי ואין מראה דומה לזה.

ו...ניתן לתמונה לדבר:

מחשבות בעקבות תמונות

לאחרונה התחלתי לצלם עננים.

אפשר להסתכל על העננים ולראות בהם עולם ומלואו.

כאן, יצאתי מבית הספר ופניתי לחנייה אל עבר הרכב שלי

הבטתי בשמים וכאילו נפערו בהם חלונות.

מבעד לעננים, ניתן היה להביא את תכול הרקיע.

הניגוד בין האפור הכהה, העננים הלבנים והתכלת הפעים אותי במיוחדות ו-צילמתי.

מדוע ההתרגשות?

סיימתי שעור בו היה ילד עם כל כך הרבה ניגודים: מתופף נפלא בדרבוקה, יכולת שמיעתית מעולה ומאידך- כל כך הרבה עננים מכסים את היכולות שלו. עננים בדמות קשיי ראיה, קשיים מוטוריים וקשיי למידה.

והילד- למרות שהעננים איימו לכסות את יכולותיו, מצליח להראות את התכלת שברקיע- היכולות שלו.

כמה מילים על..... כתיבה

מילים הן קובץ של אותיות שבאופן מסתורי, נבנות באופן מסויים הגורם לנו, כקוראים, למצוא בהן הרבה יותר מסך האותיות.

מילים הן רעיון, מחשבה, הבעה, ולפעמים סתם חשיבה על משהו שמתורגמת באופן זה או אחר לשפה הכתובה.

והכתיבה?

תלוי מי השואל

ומי העונה.

כילדה- שנאתי לכתוב. המכשול הראשון היה כתב היד הזוועתי שלי שגרם לי לכל כך הרבה תסכול. אף פעם לא מובן, אף פעם לא מסודר, האותיות בגדלים שונים, בלחץ לא אחיד על הדף. תמיד קינאתי בדורית התלמידה השקדנית, זו שהמורים אוהבים כל כך על כתה ידה המאורגן ומסודר. היא הייתה גם תלמידה חרוצה שמבחניה נשאו תמיד את הכותרת האדומה עם המילים "טוב מאד" עם חתימת המורה. ואני- מגיל די צעיר תרגמתי כתב יד נאה ל- "טוב מאד", ואילו כתב יד מרושל כמו שלי- "מספיק" או "כמעט טוב" כשהמורה הצליחה להבין את הכתוב....

האהבה לכתיבה?

אף פעם לא הייתה בי.

כתבתי את המינימום הדרוש, כי ממילא איש לא הבין את מה שכתבתי, אז בשביל מה לטרוח?.

חושבת שהתחלתי לאהוב את הכתיבה רק כשגיליתי את המחשב. פתאום, מלאכת הכתיבה הפכה להקלדה על מקשים. בעצם, ריקוד של אצבע על פני שלוש שורות של מקשים שעליהם האותיות השונות. והריקוד הזה מתאים את מהירותו למחשבות המתרוצצות לי במוח.

כן, אני מקלידה באצבע. מעולם לא טרחתי ללמוד הקלדה עוורת וכשהתחלתי לעבוד עם תלמידים מול המחשב- יכולתי לשבור את ההתנגדות שלהם בהיותי ה"מודלינג" שלהם להקלדה באצבע... שינסו לפחות באצבע ולא יחששו. במשך הזמן פיתחתי את המהירות בהקלדה תוך השענות על תפיסה חזותית טובה וצילום מראה מקום כל אות ואות...

וחזרה לכתיבה-

מתי התחלתי לכתוב לילדים? במקביל להפיכתי למורת שילוב <או בגילגול הקודם - מורה טיפולית, הוראה מתקנת ועוד מושגים שהשתנו במהלך שנות עבודתי>. אז גיליתי שחסרים לי טקסטים להקניית הקריאה לילדי ג' שעדיין לא רכשו את הקריאה המדוייקת ולא שלטו בתנועות השונות.

וכך- נולדו לי סיפורי ארז שנכתבו עבור ארז שהיה אז בכתה ג' <היום הוא בן 21> ודרך סיפורים אלה חיזקתי את תנועות צירה סגול, החולם חוזק בסיפורי הסביבון ירון, כשבסיפור זה הכנסתי את שמות כל ילדי כתה ג' <הכתה של ארז ושל אחת מבנותי- ליאור> וכך זכו הסביבונים לשמות כמו עידו, רועי, ליאור, יוני , תומר ועוד..

בעצם... כל כמה שנים נולד לי ילד אחר כהשראה לכתיבה. רון שהיה אחד מתלמידיי האהובים ביותר, היה הרעיון לסיפורי נדב, שחר זכה לשיר, גיא, זכה לסיפור קצר , גילי המתוקה שזכתה לשירים וסיפורים, ואפילו ילדיי זכו לככב בלא מעט סיפורים ושירים.

כך גם אתמול, כשסיפרתי את יהודה והסביבון- שאבתי את השם מיהודה, ילד בכתה א', שקט וביישן שהכרתי אותו בשל היותו בן של אחת מהמורות איתן אני עובדת.כשהתחלתי לכתוב את הסיפור- לגיבור קראתי נדב, אך ככל שהתקדמה העלילה, הרגשתי שזה ילד אחר, שקט, ביישן, שאינו אומר את אשר הוא מרגיש, לא מעז להתלונן ובטח לא לספר לגננת שהוא לא אשם בכך שהסביבון נשבר... יהודה פשוט נכנס לי לדמות. מה גם שיהודה הוא אחד מגיבורי חנוכה.

אגב הסיפור של אתמול- הוא "נולד" יום קודם לכן, בבוקרו של יום, כרבע שעה לפני שהיה עלי לעזוב את הבית וללכת לבית הספר. החלטתי שאוסיף סיפור חדש ל"שעת הסיפור", התחלתי לכתוב ובשלב מסויים, אחרי שהסביבון נשבר, התבוננתי בשעון והבנתי שעלי להפסיק את הכתיבה ולמהר לעבודה......... כל אותו היום, הייתי במתח לדעת איך יסתיים הסיפור שלי. מוזר. נכון? אך לא יכולתי לחשוב על המשך העלילה והייתי סקרנית לדעת האם הגננת תכעס עליו? האם הוא יקבל סביבון כזה כמו שרצה? ובכלל- איך יסתיים הסיפור? כי הסיפור יכול להיכתב רק ליד המחשב. כאילו המחשבות מחכות לאצבע שלי שתרקד ותמשוך, בעזרת המקשים, את הרעיונות החוצה ותוריד אותן למסך.

זהו להפעם.

הרהורים

ו...

כמה מילים על...

והפעם-

שעת סיפור וירטואלית.

זו איננה הפעם הראשונה בה אני מעבירה את שעת הסיפור.

ובכל פעם אני מתפעלת מחדש

מהתלהבות הילדים.

עד כמה הם מתרגשים לשמוע סיפור

כשהם רואים רק תמונות מצגת.

עד כמה הם מתלהבים מקבלת רשות הדיבור

ואז לרוב, ממלאים את הלוח בציורים, קישקושים ומה לא...

לפני כשעתיים הייתי עדיין מחוברת באוזניות כשאני נותנת את רשות הדיבור

לאוריין, שלהבת חנה, אסף, נועם, רננה, קובי ועוד..

חבורה של ילדים שאת מרביתם אינני מכירה.

חלקם התיישב ליד המחשב יותר מחצי שעה לפני הזמן המיועד ו...חיכה.

כל ילד שהיה שם ליד המחשב, היה בלוויית הורה ו/או אחים נוספים.

לעיתים ראיתי את פלאי הטכנולוגיה- שמות נעלמים ושבים מחדש כעבור כמה דקות...

לעיתים קיבלתי פתקים שאינם שומעים או שאינם יכולים לדבר.

ועל הכל, עלי לנצח ביד רמה

ולגרום לעניין.

כאשר - אני - הסופרת-יוצרת, מספרת הסיפורים-

צריכה להתמודד עם התיקתוקים של ההצבעות <גם באמצע הקראת הסיפור>,

צריכה להקפיד לא לפספס אף ילד שמצביע ולזכור לתת רשות דיבור לכולם

והחשוב מכל-

צריכה לא לצאת מהריכוז עם כל הגרויים המסיחים

ועוד טרם הזכרתי דפיקות בללת בבית, טלפון <שהיה על שקט, אך הבהב לי>, הודעות מיסרונים

ופתקים בשיעור הוירטואלי....

בקיצור-

כשעתיים אחרי...

עדיין בהתרגשות העצומה שהחלה עוד בטרם החלה שעת הסיפור.

ומה היה לנו בשעת סיפור?

שיר-סיפור על הסיפור ההסטורי של חנוכה,

סיפור חדש חדש על יהודה והסביבון, סיפור שנכתב אתמול והמצגת הוכנה בזמן השיעור הוירטואלי של ירדן <בזמן שדיברת על גוגל...כי אני כבר מכירה...>

סיפור מתוק על הסביבון שרצה להביא מתנה לחנוכה

ולסיום- סיפור על הסופגניה העגולה שמאסה בצורתה...

וכאן הזמן להודות על התמיכה והלווי שאני זוכה מרכזת התקשוב שלנו במתי"א שומרון- רוניתוש חצרוני חברתי למתי"א וחברתי בחיים. האחראית על ההזמנות, על הקריאה הראשונית של כל סיפור וכמובן על הלווי הצמוד בשעת הסיפור .

רגע, הייתה הפסקה בכתיבה.

קיבלתי מייל בו אמאל'ה הודתה לי וציינה כי בנה נהנה מאד משעת הסיפןר ומצפה לבאות.

אצה רצה להתחיל לחשוב על הפרוייקט הבא.