יום רביעי, 22 בספטמבר 2010
איך מתמודדים? הרהורים ביני לבין עצמי (לא חובה לקרוא)
יום שישי, 17 בספטמבר 2010
חצי שעה אחרי ששמעתי על האירוע ישבתי וכתבתי
כל כך שבריריים
רגע אחד יש צחוק וחיוכים
וברגע אחרי-
בכי תמרורים.
רגע אחד- שלושה ילדים
חיים, שמחים
ובגלל "טעות אנוש"-
שלושה חללים
ילדים
שטרם נגסו מהחיים.
והלב בוכה
צר לו על החיים שנקטפו
צר לו על הילדים
שכבר לא יחיו
ומחר-
כשהילדים לכיתה יגיעו
כסא אחד ישאר ריק
כסא מיותם
חבר לכיתה
שכבר לא יתחיל את השנה
שכבר לא ישחק איתם בהפסקה
ולא יחזור הביתה בהסעה
לא יכין שעורים
ולא יענה לשאלות המורים
בשלוש כיתות מחר יהיו כסאות מיותמים:
בכיתה של עדן קיפר
בכיתה של ניב נסב
ובכתה של דניאל עמרם
יהי זכרם ברוך
יום חמישי, 16 בספטמבר 2010
מה קורה כשמתים?
יום רביעי, 30 ביוני 2010
החופש הגדול הגיע
יום חמישי, 17 ביוני 2010
משוב על הלמידה
בשלב זה, קלטתי חומר רב, למדתי, הקשבתי ואגרתי את הכל.
מרגישה שיש לי ארגז עם חומרים רבים מעורבבים ועלי לשבת רגע ולהרגע
כדי לסדר, לארגן ולמיין את כל שלמדתי.
מרגישה
כמו אותו ילד שזרק לתוך ארגז הצעצועים שלו את כל הצעצועים, אך לפני שיתחיל לשחק- עליו למיין ולסדר את תכולת הארגז לסוגי הצעצועים השונים.
וזאת אעשה רק במהלך התקופה הקרובה.
חגית.
יום רביעי, 16 ביוני 2010
מה למדתי בהתנסות במהלך העבודה?
וכך בן רגע- היה עלי להחליף כובעים מכובע מורה שרואה לנגד עיניה את הילדים בכיתה לכובע המורה שרואה את המורה ממולה והמורה היא זו שעובדת עם הילדים. המעברים- לא קלים. קשה היה להחליף את הכובעים ולהיכנס לנעליים האלה של ראייה מעל, ראייה כוללת.
ישבתי בקבוצה והיינו צריכות להכין יחידת לימוד חדשה בתחום ידע חדש עבורי. ההתלבטויות, הויכוחים סביב הנושא, המחלוקות, הרגע בו לא יכולנו להגיע להסכמה- ארבע נשים עם כארבעים דעות, ואף כשסיגל חזרה אלינו פעמיים- עדיין לא כולנו היינו תמימות דעים...
לא, לא מפריע לי שדעתי לא התקבלה. <פעם, היה חשוב לי מאד שדעתי תתקבל ועשיתי הכל כדי לשכנע>. מצאתי את עצמי הרבה במצב של האזנה והקשבה ולא רק בדיבור , מנסה להקשיב ולקשור את כל החוטים כדי ליצור אריג חדש ומעניין על פי הנדרש. אך האריג לא התאים במרקם לדרישות של סיגל, וכך נאלצנו לפרום את החוטים שוב ושוב ולנסות להרכיב את המרקם הרצוי.
בסופו של התהליך- עדיין לא מילאנו את כל הטבלה ועוד עבודה רבה לפנינו, אך, הויכוחים, שאילת השאלות וההתחבטות בנקודות הקטנות- היו העיקר, היוו את העיקר בעשייה.
דרך מעניינת ללמידה
ונותרתי עם מחשבות רבות בעקבותיה.
יום שלישי, 15 ביוני 2010
התחום המקצועי ואני ומה ציפיותיי מהקורס
שמי חגית.
בצורה היבשה ביותר- ניתן להגדירני כ"מוגנית" - מורה גנית ומורת שילוב.
אני גם כותבת להנאתי סיפורים ושירים. כותבת סיפורים על ילדים ולמענם. כמו כן, אוהבת לספר סיפורים לילדים. אוהבת לראות את הברק בעיניים ולשמוע את השאלות הנפלאות שלהם במהלך הקראת הסיפור.
אך האם זוהי ההגדרה היחידה?
כאן, אתמקד בעבודתי בבית הספר:
אני מורה, מורה שמקנה לילדים המתקשים את מלאכת הקריאה והכתיבה, מנסה בכל כוחי לחבב עליהם את העשייה הקשה עליהם כל כך, בגלל קשייהם. בונה להם את הדרך שתגיע אליהם ותקדם אותם בשביל הרצוף מהמורות שבו הם עוברים עד שהם רוכשים את הקריאה והכתיבה.
אני מנסה בכל דרך אפשרית ובכל דרך יצירתית להקל עליהם את הדרך. כותבת עבורם את חומרי הלמידה, בונה עבורם משחקי קריאה ולאחרונה- אף בונה עבורם לומדות כמשחקי קריאה במחשב.
והילדים? רואים בי מורה "שעוזרת" להם. מורה שאצלה גם משחקים, והחשוב מכל- מורה שמאפשרת להם לטעות והם מרגישים שם בטוח עם ולמרות הקשיים שלהם. כאן לא צריך לעטות מסכות. כאן לא צריך להסתיר, כאן אפשר להראות ש.... קשה ולזהות את הקושי כדי שאפשר יהיה להתגבר עליו.
מה אני מצפה מהקורס?
באתי כדי ללמוד עוד, כלים נוספים שיעזרו לי בעבודתי.
אני מאמינה כי כל יום ניתן ללמוד
ומכל אחד.
חגית
השתלמות בשלומי כתיבה תהליכית מצטברת
כתיבה- מושג שידוע ומוכר לי
תהליכית מצטברת?
מנסה לחשוב.... האם מאז שבניתי את הבלוג- קרה לי משהו ככותבת?
האם הכתיבה השתפרה במובן של תהליכי הכתיבה שלי?
מה המטרה שלי ככותבת?
במה היא שונה מהכתיבה ה"רגילה" שלי? האם היא משתנה?
הרבה שאלות.
מצפה להמשך ההשתלמות כדי לראות- מה קרה? היכן נתרמתי?
האם הכתיבה שלי עולה במשלב?
ימים יגידו.
יום שבת, 8 במאי 2010
ירושלים שלי
קראתי בפורום המורים הגדול סיפור מדהים על שושנה שוורץ והקיוסק שלה שהיה ממש על הגבול דאז לפני מלחמת ששת הימים. קיוסק שהווה את הנקודה הקרובה ביותר לעיר העתיקה
בקוראי על האירוע, נזכרתי בנסיעתי הראשונה לירושלים. הייתי אז כבת שמונה וגרתי באשקלון שהייתה אז סוף העולם. על ירושלים רק שמעתי מהוריי ואחותי שנהגו לקחתה לבדיקות ב"הדסה" וכדי שלא ארגיש מקופחת <כיאה לבת אמצעית..> לקחה אותי אמי עימה לירושלים לבקר קרוב משפחה בבית חולים בירושלים.
במשך שנים חשבתי שערבבתי דימיון ומציאות כי בזכרונותיי נצרבה תמונה מאד הזוייה: אני נמצאת בבית חולים עם מרפסת גדולה מהחדר בה שכב אותו קרוב משפחה. סביבי האחיות לבושות כנזירות בלבן וכשיצאתי למרפסת אמי בקשה ממני להזהר כי מחוץ למרפסת זהו שטח ירדני. הצצתי מהמרפסת החוצה, היינו בקומה שלישית כמדומני, זכילדה, זה נראה לי גבוה מאד. הצצתי כלפי מטה וראיתי עצים, עצי אורן וכל הזמן חלפו במוחי מחשבות של "מה יקרה אם תיפול לי קוקיה או סיכה מראשי למטה? איך אוכל להשיג זאת חזרה?" כי בימים אלה סיכות ראש וקוקיות היו מצרך נדיר וקיבלנו אותם רק כמתנות או באירועים מיוחדים.
חלפו שנים ולפני כחמש שנים הגיע אלינו קרוב משפחה מהונגריה. אירגנתי לו טיול בירושלים ולצורך העניין גייסתי לעזרה ידיד שהוא מדריך טיולים שהבטיח לקחת אותנו למקומות לא מטויירים. ואז, בשלב מסויים לקח אותנו לבית חולים במגרש הרוסים בו האחיות היו נזירות וסיפר שבניין זה היה על הגבול ביננו לבין הירדנים...
חיברתי מעגלים ורק אז שאלתי את אמאל'ה שלי שסיפרה לי שזה היה המקום אליו לקחו את החולים הסופניים בתקופה זו והיא לקחה אותי איתה כדי להיפרד ממנו. רק אז קיבלתי אישור לתמונת ילדות שהייתה חרוטה בי חזק כל כך, תמונה סוריאליסטית שבגלל היותה שכזו- הייתי בטוחה במשך שנים שהיא מעורבבת בדימיונות של ילדה קטנה בת שמונה.
יום שלישי, 13 באפריל 2010
עם סיום יום הזיכרון לשואה ולגבורה
לחיות כבת של...
לחיות כבת של ניצול שואה
ללא סבא וסבתא
וכמעט ללא משפחה...
לראות משפחות בהן יש סבא וסבתא
גם לאמא וגם לאבא
וכילדה קטנה- לא להבין למה לי אין...
ולדעת שיכלה להיות לי דודה
ואולי גם בני דודים כמו לכולם-
אך לי לא היו...
לחיות בבית שבו לא מדברים על "זה"
לחיות עם סוד גדול באויר.
לדעת שאבא היה "שם" ולא לדעת –
איך חי "שם" ומה קרה לו
כי הוא אף פעם לא סיפר.
לחיות שנים בלי הצבע הצהוב בבית
כי אבא לא מרשה...
לחיות כל השנים עם אבא שדואג
שלא יקרה לנו רע, שלא יחסר לנו כלום,
שתמיד יהיה לנו אוכל
והרבה.
אבל – אוכל לא זורקים
ולכן חייבים לאכול הכל מהצלחת.
לחיות עם ארגזי קופסאות שימורים
מכל מין מכל סוג - רק שלא יחסר...
לחיות עם אבא
ששתק
ודבר לא אמר...
לחיות כך, לגדול
ולהבין שיש דברים לא מובנים בעולם.
ואז-
שלושת ילדיי- כל אחד בזמנו
היה "שם" בפולין
ראה את המקומות
הבין- (או שלא הבין...)
אבל חווה משהו
שימשיך איתו לכל החיים...
וכך ממשיכים...
כשילדיי-
נחשבים ל"דור שלישי לשואה"
ובסתר ליבי מקווה-
שיהיו הם
דור ראשון לגאולה
יום ראשון, 14 במרץ 2010
או טו טו פסח והחופשה הגדולה.
יום שבת, 13 בפברואר 2010
רשת חברתית חדשה
יום רביעי, 10 בפברואר 2010
חיוך של ילד
יום חמישי, 28 בינואר 2010
תעודות...תעודות...תעודות
יום שלישי, 26 בינואר 2010
צריך להמשיך לחייך....למרות הכל
כן, שעת הסיפור מאחוריי.
הרגע שלפני...
יום רביעי, 13 בינואר 2010
מלמדים, משקיעים את הלב והנשמה ובכל זאת...
יום שלישי, 12 בינואר 2010
לפעמים תמונה שווה אלף מילים...
וכך הרגשתי כשהגעתי לבית הספר.
יום שישי, 8 בינואר 2010
לפעמים לא כותבים...
ומה אז?
מאד רציתי ליצור בלוג פעיל בו אתאר את הכתיבה או מה שעומד מאחוריה,
אשלב כאן מהרהורים על עבודתי,
אולי קצת ל"נשמה"...
אך, מוצאת את עצמי חושבת על הבלוג במקום לכתוב בו, כאילו נסתמו מעיינות הכתיבה שלי, אין על מה מעניין, או אולי אין מה לתעד, וכך חולפים הימים בחוסר כתיבה.
והעשייה?
וודאי שישנה ופורחת.
רק לפני כשבוע <קצת יותר> סיימתי לכתוב לאחד מתלמידיי סיפור.
הילדון בגן, חגג לא מזמן יום הולדת 4. מקבל שעות שילוב בגן ובמקביל גם הולך לקלינאית תקשורת.
בשיחה עם הקלינאית- עלה הצורך לעבוד במשותף על הכרת הצבעים.
מכאן ועד כתיבת סיפור במיוחד עבורו, עם חזרתיות של הצבעים באופנים שונים- הדרך קצרה.
ו- הופ- עוד סיפור נוסף לחבריו.
התוצאה- בבית הוריו מקרינים לו את המצגת עם הסיפור, בגן- אני מספרת לו וכמובן הקלינאית.
וכך- בשיתוף הפעולה הנפלא - מתקדם לו אט אט הילד המתוק שלנו.
מנסה להוסיף קישור למצגת..