יום רביעי, 22 בספטמבר 2010

איך מתמודדים? הרהורים ביני לבין עצמי (לא חובה לקרוא)

מזה כמה ימים אני מהרהרת איך אני מצליחה להתמודד ו"להישאר חזקה"? מה נותן לי את החוסן ברגעים קשים? ומאידך- החשש של "האם אני באמת חזקה?" ומה יקרה אם אשבר?
הבהרה- חזקה מבחינתי היא היכולת לפעול. כן, פעלתי ממש באוטומט. לעיתים ביצעתי דברים ולעיתים קרובות יותר יזמתי ולמדתי להיות נחוצה כשצריך אך לא בגבול ההתבלטות... עשייה שקטה שמאד לא מתאימה ליומיום שלי. ובכלל- מרבית העשייה שלי היא מן חגית אחרת שיצאה לה דווקא ברגעים קשים אלה: חגית שיוזמת ופועלת אך גם יודעת לזוז הצידה, חגית שמציינת שהיא חזקה והיא תתפרק כבר בערב... אך לא בבית הספר, לא לפני התלמידים וגם לא לפני המורים.
ואז- התחלתי לחשוב ולארגן את עצמי. הרי יש שני סוגי אנשים במשבר: הנתמך והתומך. ואני- בחרתי בצד התומך ולכן אני חייבת להיות ולהמשיך לפעול כך. וכצד התומך- אני שואלת לשלום האחרים וממעיטה לספר על עצמי ורגשותיי, מרבה להקשיב ופחות לשתף, מרבה בעשייה עד צאת הנשמה ומוכנה לכל מטלה גם אם היא סידור כיסאות בחדר המורים או ביתה וגם אם היא הבאת דפים מהמזכירות, העיקר לעשות משהו, העיקר לעשות...
וכך, עבר לו יום חמישי שעבר, הייתי בעשייה הזו משבע ורבע בבוקר ועד עשר וחצי בלילה, לרגע לא לבד, לרגע לא עם עצמי חלילה, רק עם אחרים ועסוקה בתפקיד שבחרתי לי. מידי פעם חיבוקים (והרבה) מידי פעם שתיקות אך משתדלת לעשות תוך התרחקות ממרכז העניינים, יוצאת מהישיבה בספריה והולכת להיות בהפסקה עם התלמידים, לראות מי צריך מה, מי צריך כוס תה ומי חיבוק או שיחה לאמא ואז נותנת את הסלולרי לצורך זה.
ומה באמת איתי? גם על כך חשבתי וחששתי מתי אני אצטרך את התמיכה ואיך אני ממשיכה, שהרי זה לא הגיוני... המוות לא מחשל הוא רק מפרק, והתוצאה היא לילות טרופים ומיעוט בשינה.
נו טוב, מצאתי שאצלי הכתיבה היא התראפיה הטובה ביותר.כשאני כותבת- אני מצליחה להוציא החוצה את כל הכאב והתסכול.
אני מהכותבים. ואולי טוב שכך.
זהו, באופן הכרתי החלטתי שחוזרים לשגרה. עוטים את המסכה, מדחיקים את הכאב, מסתכלים על הילדים שמצפים ממני לחיוך, לחיבוק וליותר מכל- לחזרה לשיגרה ו...נושמים עמוק וממשיכים.
נו טוב.. בין לבין... שפכתי את הלב לפני החברות הטובות, כשאף אחת מהן לא ממעגל של חדר המורים. כי שם אני ממשיכה להיות בתפקיד. בתפקיד התומך.

יום שישי, 17 בספטמבר 2010

חצי שעה אחרי ששמעתי על האירוע ישבתי וכתבתי

החיים
כל כך שבריריים
רגע אחד יש צחוק וחיוכים
וברגע אחרי-
בכי תמרורים.
רגע אחד- שלושה ילדים
חיים, שמחים
ובגלל "טעות אנוש"-
שלושה חללים
ילדים
שטרם נגסו מהחיים.
והלב בוכה
צר לו על החיים שנקטפו
צר לו על הילדים
שכבר לא יחיו

ומחר-
כשהילדים לכיתה יגיעו
כסא אחד ישאר ריק
כסא מיותם
חבר לכיתה
שכבר לא יתחיל את השנה
שכבר לא ישחק איתם בהפסקה
ולא יחזור הביתה בהסעה
לא יכין שעורים
ולא יענה לשאלות המורים

בשלוש כיתות מחר יהיו כסאות מיותמים:
בכיתה של עדן קיפר
בכיתה של ניב נסב
ובכתה של דניאל עמרם

יהי זכרם ברוךhttp://www.tapuz.co.il/tapuzforum/images/Emo16.gifhttp://www.tapuz.co.il/tapuzforum/images/Emo16.gifhttp://www.tapuz.co.il/tapuzforum/images/Emo16.gif


יום חמישי, 16 בספטמבר 2010

מה קורה כשמתים?

איך הנשמה עולה לשמים?
אם נתפלל חזק חזק בכותל הם יחזרו?
מה זה למות?
ומנגד: השאלות ששאלנו ילד ילד בכתה א' אתמול:
- מה שמעת על האירוע?
- איך אתה יודע?
- מה הרגשת?
כעשרים ילד שישבו במעגל שמעו את השאלות ומרביתם השיבו. זה שמע מאמא, ההוא בהסעה והאחר בחדשות. מרביתם ראו תמונות, חלקם עברו כבר באזור התאונה וכולם כולם הרגישו עצוב.
לאחר התכנסות באולם ושיחה עם הפסיכולוגית, חזרנו לכיתה. ואז החל הבכי, כאבי הבטן וכל השאלות האחרות. אז אולי הבינו הזאטוטים את גודל האסון. לא רק מירב וחגית משוחחות איתם על הארוע אלא כל בית הספר יודע. פתאום נזכרו בסבתא שנפטרה, בדודים רחוקים ובחבר של האח ו"סתם" מקרים ששמעו עליהם בעבר.
לאורך כל הדיבוב ישבו שלוש בנות בצד ושתקו. ענו כמו כולם, שמעו בטלוויזיה או מאמא, הרגישו עצוב והמבט היה כשל שאר ילדי הכיתה. ואז- כשמירב המחנכת דיברה על פינת הנצחה בכיתה, שאל אחד הילדים "מה זה?" יד קטנטנה של ילדונת עם שיער שטני ארוך ועיניים יפות הורמה. הרשות ניתנה ואז הילדונת הזו הסבירה לנו כי פינת הנצחה היא לזכר מישהו שמת, כמו שאביה בנה ללזכר אחותה כדי שיזכרו. אחריה הורמה יד נוספת שסיפרה על מצבה עם ציור סוסים כי אבא אהב סוסים.השלישית הוסיפה כי צריך גם לנקות את המצבות ולהניח שם פרחים. תוך כמה דקות התנהלה שיחה בין שלושת הבנות המקסימות שרק במקרה התיישבו אחת ליד השניה, הן הסבירו לילדים מה זה בית עלמין, מהי לוויה ואיך מנציחים גם בבית עם תמונות שיזכרו תמיד. שלוש בנות רק בכתה א' וכבר מכירות כל כך טוב את השכול. שלוש ילדות ששתיים מהן נולדו למציאות זו של שכול ומוות ומרגע שהגיחו לאויר העולם- ינקו מאמן את המוות והחיים הדרים בכפיפה אחת. האחת הייתה בת כחצי שנה כשאביה נהרג כאשר הגן בגופו על בני המשפחה כדי שלא יפגעו מיריות מחבל. וכשסיפרה- החלה לבכות . ילדה שלא זוכרת את אביה אך נולדה לתוך היתמות. השניה נולדה כשנה לאחר שאחותה בת החמש עשרה נרצחה בישוב בו היא מתגוררת. ילדה שנולדה לאחר מות אחותה, מכירה אותה מהסיפורים, מהתמונות ומפינת ההנצחה שהקים אביה, והשלישית- הצטרפה למעגל זה רק לפני כחצי שנה כשאביה נפטר ממחלה קשה והותיר אותה עם זכרונות של אובדן.
ואנחנו, מירב ואני , יושבות ומביטות. הכיתה שקטה והן מנהלות את השיחה ועונות לתלמידים לשאלות שצצות תוך ניהול דיאלוג ביניהן, מן "החלפת חוויות" על דברים המשותפים רק להן. כשאחת אמרה שצריך לנקות את המצבה אמרה לה השניה שרק כשלא יורד גשם כי כשיורד- אז הגשם שוטף הכל...
הדברים שנאמרו שם עדיין מהדהדים במוחי.
3 ילדות כל כך קטנות ויודעות כל כך הרבה על המוות והשכול.
האם זה שפוי?
האם זה הגיוני?
האם כך צריך להיות עולמן של ילדות קטנות?
אין לי תשובות.
רק יודעת שעם כל הקושי של אתמול-
אלה היו אחד מרגעי הקושי הגדולים ביותר של חיי.
חגית

יום רביעי, 30 ביוני 2010

החופש הגדול הגיע

כן, למרות שהשם האמיתי הוא "החופשה הגדולה" תמיד יהיה צירוף המילים "החופש הגדול" שגור יותר בפי.כשאני אומרת מילים אלה- אני נזרקת בבת אחת אל העבר כילדה קטנה שסיימה את לימודיה בכתה ג' באשקלון הרחוקה ויודעת שאת תחילת כתה ד' תעשה במקום אחר. בעצם, זוכרת גם שנים קודמות אך הזיכרונות משם קטועים.
וכך, שנה אחר שנה למעט תקופת הצבא והלימודים- כבר מחודש מאי נשואות עיניי אל החופש הגדול. אל חודשיים של חום ורביצה מול הכלום האינסופי שמסתיים לו במהירות. נזכרת בתכניות הרבות שתכננתי בכל שנה תוך הבטחה ש"הפעם- אנצל את החופשה כראוי ולא כמו בעבר.." ובסיום החופש מתגעגעת לעוד כמה ימים של בטלה ועשייה לקראת השנה הקרובה.
ומה השנה?
שנה מלאה וגדושה בעשייה חינוכית מגוונת שכללה שעות עבודה מטורפות ובסיום יום הלימודים- קרוסים שונים שלקחתי כדי להעשיר ידע וכדי להוסיף לי מטלות וכמו בסיפורי האגדות של ילדותי- תמיד כשאין זמן- מספיקים הרבה יותר...
וכעת אני בפתחו של היום הראשון. או טו טו יוצאת לחופשה אמיתית שכוללת טיסה ושהייה בנופים אחרים וניתוק טוטאלי ממה שהיה לקראת מה שיהיה.
רציתי לספר כל כך הרבה על הימים האחרונים, על ההתרגשות בסיום, על המסיבות בגנים, על שיחות עם הילדים בסיומה של שנה, על טלפונים של הורים שצלצלו לומר מילה טובה, על החיבוקים הכמעט אינסופיים, וכל זאת נראה לי כעת כנושא בפני עצמו שאם אתחיל- לאאסיים ושעת הטיסה תגיע, ועדיין אשב ואכתוב.
חוזרת לתחושת החופש ולתכניות:
בעצם- אין כרגע שום תכנית מלבד השהייה עם בן זוגי במחוזות זרים, ראיית נופים אחרים, נסיעה למקומות שרק שמענו עליהם <ויש כאלה שאת שמם שמעתי לראשונה לפני הנסיעה> וחושבת על השעות הקרובות.
חופשה נעימה לכולנו.

יום חמישי, 17 ביוני 2010

משוב על הלמידה

זהו, עברתי הרבה בימים האחרונים.
בשלב זה, קלטתי חומר רב, למדתי, הקשבתי ואגרתי את הכל.
מרגישה שיש לי ארגז עם חומרים רבים מעורבבים ועלי לשבת רגע ולהרגע
כדי לסדר, לארגן ולמיין את כל שלמדתי.
מרגישה
כמו אותו ילד שזרק לתוך ארגז הצעצועים שלו את כל הצעצועים, אך לפני שיתחיל לשחק- עליו למיין ולסדר את תכולת הארגז לסוגי הצעצועים השונים.
וזאת אעשה רק במהלך התקופה הקרובה.
חגית.

יום רביעי, 16 ביוני 2010

מה למדתי בהתנסות במהלך העבודה?

השאלה מזכירה לי את השיר המפורסם : "מה למדת בגן היום...?" ואכן לרגע חזרתי להיות תלמידה שלומדת משהו חדש לחלוטין.
וכך בן רגע- היה עלי להחליף כובעים מכובע מורה שרואה לנגד עיניה את הילדים בכיתה לכובע המורה שרואה את המורה ממולה והמורה היא זו שעובדת עם הילדים. המעברים- לא קלים. קשה היה להחליף את הכובעים ולהיכנס לנעליים האלה של ראייה מעל, ראייה כוללת.
ישבתי בקבוצה והיינו צריכות להכין יחידת לימוד חדשה בתחום ידע חדש עבורי. ההתלבטויות, הויכוחים סביב הנושא, המחלוקות, הרגע בו לא יכולנו להגיע להסכמה- ארבע נשים עם כארבעים דעות, ואף כשסיגל חזרה אלינו פעמיים- עדיין לא כולנו היינו תמימות דעים...
לא, לא מפריע לי שדעתי לא התקבלה. <פעם, היה חשוב לי מאד שדעתי תתקבל ועשיתי הכל כדי לשכנע>. מצאתי את עצמי הרבה במצב של האזנה והקשבה ולא רק בדיבור , מנסה להקשיב ולקשור את כל החוטים כדי ליצור אריג חדש ומעניין על פי הנדרש. אך האריג לא התאים במרקם לדרישות של סיגל, וכך נאלצנו לפרום את החוטים שוב ושוב ולנסות להרכיב את המרקם הרצוי.
בסופו של התהליך- עדיין לא מילאנו את כל הטבלה ועוד עבודה רבה לפנינו, אך, הויכוחים, שאילת השאלות וההתחבטות בנקודות הקטנות- היו העיקר, היוו את העיקר בעשייה.
דרך מעניינת ללמידה
ונותרתי עם מחשבות רבות בעקבותיה.

יום שלישי, 15 ביוני 2010

התחום המקצועי ואני ומה ציפיותיי מהקורס

מי אני?
שמי חגית.
בצורה היבשה ביותר- ניתן להגדירני כ"מוגנית" - מורה גנית ומורת שילוב.
אני גם כותבת להנאתי סיפורים ושירים. כותבת סיפורים על ילדים ולמענם. כמו כן, אוהבת לספר סיפורים לילדים. אוהבת לראות את הברק בעיניים ולשמוע את השאלות הנפלאות שלהם במהלך הקראת הסיפור.
אך האם זוהי ההגדרה היחידה?
כאן, אתמקד בעבודתי בבית הספר:
אני מורה, מורה שמקנה לילדים המתקשים את מלאכת הקריאה והכתיבה, מנסה בכל כוחי לחבב עליהם את העשייה הקשה עליהם כל כך, בגלל קשייהם. בונה להם את הדרך שתגיע אליהם ותקדם אותם בשביל הרצוף מהמורות שבו הם עוברים עד שהם רוכשים את הקריאה והכתיבה.
אני מנסה בכל דרך אפשרית ובכל דרך יצירתית להקל עליהם את הדרך. כותבת עבורם את חומרי הלמידה, בונה עבורם משחקי קריאה ולאחרונה- אף בונה עבורם לומדות כמשחקי קריאה במחשב.
והילדים? רואים בי מורה "שעוזרת" להם. מורה שאצלה גם משחקים, והחשוב מכל- מורה שמאפשרת להם לטעות והם מרגישים שם בטוח עם ולמרות הקשיים שלהם. כאן לא צריך לעטות מסכות. כאן לא צריך להסתיר, כאן אפשר להראות ש.... קשה ולזהות את הקושי כדי שאפשר יהיה להתגבר עליו.
מה אני מצפה מהקורס?
באתי כדי ללמוד עוד, כלים נוספים שיעזרו לי בעבודתי.
אני מאמינה כי כל יום ניתן ללמוד
ומכל אחד.
חגית

השתלמות בשלומי כתיבה תהליכית מצטברת

כן, אני כאן בשלומי, לומדת על כתיבה תהליכית מצטברת.
כתיבה- מושג שידוע ומוכר לי
תהליכית מצטברת?
מנסה לחשוב.... האם מאז שבניתי את הבלוג- קרה לי משהו ככותבת?
האם הכתיבה השתפרה במובן של תהליכי הכתיבה שלי?
מה המטרה שלי ככותבת?
במה היא שונה מהכתיבה ה"רגילה" שלי? האם היא משתנה?
הרבה שאלות.
מצפה להמשך ההשתלמות כדי לראות- מה קרה? היכן נתרמתי?
האם הכתיבה שלי עולה במשלב?
ימים יגידו.

יום שבת, 8 במאי 2010

ירושלים שלי


קראתי בפורום המורים הגדול סיפור מדהים על שושנה שוורץ והקיוסק שלה שהיה ממש על הגבול דאז לפני מלחמת ששת הימים. קיוסק שהווה את הנקודה הקרובה ביותר לעיר העתיקה
ואז
נזכרתי בירושלים שלי , ירושלים של ילדה כבת שמונה בשנים לפני מלחמת ששת הימים:

בקוראי על האירוע, נזכרתי בנסיעתי הראשונה לירושלים. הייתי אז כבת שמונה וגרתי באשקלון שהייתה אז סוף העולם. על ירושלים רק שמעתי מהוריי ואחותי שנהגו לקחתה לבדיקות ב"הדסה" וכדי שלא ארגיש מקופחת <כיאה לבת אמצעית..> לקחה אותי אמי עימה לירושלים לבקר קרוב משפחה בבית חולים בירושלים.

במשך שנים חשבתי שערבבתי דימיון ומציאות כי בזכרונותיי נצרבה תמונה מאד הזוייה: אני נמצאת בבית חולים עם מרפסת גדולה מהחדר בה שכב אותו קרוב משפחה. סביבי האחיות לבושות כנזירות בלבן וכשיצאתי למרפסת אמי בקשה ממני להזהר כי מחוץ למרפסת זהו שטח ירדני. הצצתי מהמרפסת החוצה, היינו בקומה שלישית כמדומני, זכילדה, זה נראה לי גבוה מאד. הצצתי כלפי מטה וראיתי עצים, עצי אורן וכל הזמן חלפו במוחי מחשבות של "מה יקרה אם תיפול לי קוקיה או סיכה מראשי למטה? איך אוכל להשיג זאת חזרה?" כי בימים אלה סיכות ראש וקוקיות היו מצרך נדיר וקיבלנו אותם רק כמתנות או באירועים מיוחדים.

חלפו שנים ולפני כחמש שנים הגיע אלינו קרוב משפחה מהונגריה. אירגנתי לו טיול בירושלים ולצורך העניין גייסתי לעזרה ידיד שהוא מדריך טיולים שהבטיח לקחת אותנו למקומות לא מטויירים. ואז, בשלב מסויים לקח אותנו לבית חולים במגרש הרוסים בו האחיות היו נזירות וסיפר שבניין זה היה על הגבול ביננו לבין הירדנים...

חיברתי מעגלים ורק אז שאלתי את אמאל'ה שלי שסיפרה לי שזה היה המקום אליו לקחו את החולים הסופניים בתקופה זו והיא לקחה אותי איתה כדי להיפרד ממנו. רק אז קיבלתי אישור לתמונת ילדות שהייתה חרוטה בי חזק כל כך, תמונה סוריאליסטית שבגלל היותה שכזו- הייתי בטוחה במשך שנים שהיא מעורבבת בדימיונות של ילדה קטנה בת שמונה.




יום שלישי, 13 באפריל 2010

עם סיום יום הזיכרון לשואה ולגבורה

לחיות כבת של...

לחיות כבת של ניצול שואה

ללא סבא וסבתא

וכמעט ללא משפחה...

לראות משפחות בהן יש סבא וסבתא

גם לאמא וגם לאבא

וכילדה קטנה- לא להבין למה לי אין...

ולדעת שיכלה להיות לי דודה

ואולי גם בני דודים כמו לכולם-

אך לי לא היו...

לחיות בבית שבו לא מדברים על "זה"

לחיות עם סוד גדול באויר.

לדעת שאבא היה "שם" ולא לדעת –

איך חי "שם" ומה קרה לו

כי הוא אף פעם לא סיפר.

לחיות שנים בלי הצבע הצהוב בבית

כי אבא לא מרשה...

לחיות כל השנים עם אבא שדואג

שלא יקרה לנו רע, שלא יחסר לנו כלום,

שתמיד יהיה לנו אוכל

והרבה.

אבל – אוכל לא זורקים

ולכן חייבים לאכול הכל מהצלחת.

לחיות עם ארגזי קופסאות שימורים

מכל מין מכל סוג - רק שלא יחסר...

לחיות עם אבא

ששתק

ודבר לא אמר...

לחיות כך, לגדול

ולהבין שיש דברים לא מובנים בעולם.

ואז-

שלושת ילדיי- כל אחד בזמנו

היה "שם" בפולין

ראה את המקומות

הבין- (או שלא הבין...)

אבל חווה משהו

שימשיך איתו לכל החיים...

וכך ממשיכים...

כשילדיי-

נחשבים ל"דור שלישי לשואה"

ובסתר ליבי מקווה-

שיהיו הם

דור ראשון לגאולה

יום ראשון, 14 במרץ 2010

או טו טו פסח והחופשה הגדולה.

ולפתע, מוצאת את עצמי ללא כל מילה כתובה בבלוג שלי.
הכיצד?
לא שאין לי על מה לכתוב...
פתאום- כל דבר נראה לי לא חשוב דיו להעלותו לבלוג ,
ובמציאות היומיומית אני מוצאת את עצמי יושבת שעות מול המחשב וכותבת
אך- הכתיבה היא מגמתית.
כותבת חומרי למידה, כותבת סיפורים לתלמידים, כותבת הערכות, טפסים ועוד.. ועוד..
וכאן בבלוג שלי רציתי למצוא פינה שקטה וקטנה
לנשמה, לכתוב על הנושאים הגדולים, אלה שברומו של עולם, או לחילופין, על אותם דברים קטנטנים
שיושבים בלב, מוסתרים ככה טוב טוב
בלי שאיש לא יראה..
ולענייננו-
עברה יותר ממחצית השנה, עוד מעט ואתן את חשבון הנפש שלי על העשייה החינוכית:
מי התקדם, מי יכול היה להתקדם יותר? מי עדיין מגלה קשיים והתקדמותו לא מספקת עדיין?
מה עושים הלאה? איך מצמצמים פערים יותר ממה שנעשה?
יושבת כאן ומהרהרת וחושבת על נ' שהחל ללמוד בעצם רק השנה... הוא מסיים כתה ג', קורא מדוייק
אך באופן איטי . בעצם, כל הקצב שלו איטי, החל מארגון התיק וכלה באכילת הכריך שלו בהפסקה.
האם הוא יכול להשתנות? להשתפר - כן, אך משהו בהתנהלות שלו ישאר תמיד איטי יותר כי זה הוא.
נכון?
מסיימת כי צריכה להתארגן ליום עבודה נוסף.

יום שבת, 13 בפברואר 2010

רשת חברתית חדשה

פתאום...אני מוצאת את עצמי ברשת חברתית. לחצתי על הקישור מתוך סקרנות ללא ידיעה ברורה של מה ואיך אני משתבצת בה.
פייסבוק היה עבורי מחוץ לתחום מתוך בחירה. לא רוצה להיות בקשר עם כל העולם ואשתו. יודעת שזה מאד "אין" להיות ברשת הזו והחלטתי מתוך עיקרון לא להיות שם. לא מעניין מבחינתי לגדל גינות וירטואליות ולקבל מתנות.
וכך, בעודי מרגישה כמנצחת את הרשת החברתית הגדולה ביותר - פייסבוק- בכך שלא נכנסתי אליה כחברה-
מצאתי את עצמי ב"בזז" של גוגל.
"נו טוב..." אמרתי לעצמי. "נראה מה זה ונחליט...
ואז- נודע לי שאני עוקבת אחרי כמה אנשים... "לא נורא" חשבתי. "אם אני עוקבת ולא יודעת על כך- מה רע???
ולפתע- ראיתי שעוקבים אחריי שלושה. שלוש חברות שלי שקשורות אלי במייל. חברות שהקשר איתן הוא לא רק וירטואלי. "ניחא" אמרתי לעצמי . "אם זה לא מועיל- לבטח לא יזיק..."
ואז- הופיע השם הראשון של ברנש עם שם לא מוכר לי, שלחת תמונה, בתמונה- אני רואה גבר זר, קרח, מביט בי ואני תוהה בליבי : "מה הוא רוצה ממני? איך הוא הגיע אלי? מי זה?" טוב שיש אפשרויות מחיקה ובלחיצה אחת- הסרתי את הברנש הקרח מרשימת העוקבים אחריי והוא נעלם כלא היה.
בינתיים- רשימת העוקבים אחריי גדלה: כמה חברות שלומדות איתי בלמידה וירטואלית, עוד חברה טובה, כמה הורים של תלמידים שאני מקושרת אליהם במייל ופתאום- הפתעה...
שוב הפתעה בדמות מישהו שלא מקושר אלי במייל. הפעם אינני יכולה לומר שהוא ברנש זר, ולמרות שלא העלה את תמונתו לרשת- זיהיתי אותו מיד. ט. היה תלמיד שלי לפני כעשור. מכירה אותו, את אחיו ואפילו את הוריו. האם בשל כך עלי להיות איתו בקשר חברתי? ואיזה סוג קשר הוא זה? איך הוא הגיע אלי? ממש אין לי שמץ. מה עושים? - התשובה ברורה... גם אותו מחקתי אך ט. הופיע שוב ושוב גם לאחר שמחקתי אותו.
למה מחקתי?
נו... באמת... החוג החברתי שלי לא כולל תלמידים ותלמידים לשעבר. אין לי שום כוונות לפתוח את חיי בפני כל. אם זו נקראת רשת חברתית- אזי אני מוותרת.
מה אעשה בעתיד?
אם אמשיך להיות נתונה למעקב על ידי תלמידים ותלמידים לשעבר- אמחוק את עצמי מהרשת החברתית ואשאר כמו עד כה, אנונימית וקשורה לאנשים אשר אני חפצה בקשריהם ולא לאנשים שהקשר שלי איתם הוא בגלל שאנו חולקים את אותו GMAIL .
חגית




יום רביעי, 10 בפברואר 2010

חיוך של ילד

כמורה, אני נתקלת בילדים רבים, בגילאים שונים וממקומות שונים. כל ילד- עולם ומלואו. כל ילד- הגיע לאחר שצבר מטען רב של חוויות. כשמגיע ילד כזה אלי- לרוב, מטען החוויות שצבר הוא שלילי: אכזבה, תסכול, תחושת יאוש מתחילה לנגוס בו ולאט לאט כבה הברק בעיניים.
גם נ' היה כזה. רק בכתה ב' וכבר צבר כל כך הרבה פערים. הוא הגיע לבית הספר אך בית הספר לא הצליח להגיע אליו ולתת בו את חותמו כתלמיד. נ' לא הרגיש כתלמיד, לא התנהג כתלמיד ולעיתים גם לא נראה למרות שהקפיד להגיע עם חולצת תלבושת האחידה הנושאת את סמל בית הספר. למעשה, זה היה הסממן היחיד שרמז על היותו שייך לכיתה. בהגיעו לכיתה לאחר הצלצול- נהג להסתובב, להציק לזה, לדחוף את הוא, לענות ב"לא רוצה" למורה או להרים את הכתף במן תנועה שכזו שאומרת "לא רוצה" או פשוט להתעלם מהמורה המדברת אליו.
את נ' הכרתי מהגן. הוא לא היה מתלמידיי בגן וכשעלה לכתה א' והחלו הקשיים- מידי פעם ניסיתי לקחת אותו עם ילדי הקבוצה אך שיתוף פעולה מלא לא היה וגם לא התקדמות נראית לעין. נ' לא רצה ללמוד, הוא לא רצה לשתף פעולה, הריכוז ממנו והלאה וכן היחס ללמידה. הוא אהב את ההפסקות ואת שעורי הספורט וניצל כל הזדמנות לצאת מהכיתה אל עבר העצים והחורשה ולשוטט לבד או עם חבר.
השינוי הגיע לאחר שעבר איבחון דידקטי. או אז גם החל לקבל טיפול תרופתי ולשבת בכיתה. השינוי היה מדהים.
לאט לאט החל ללמוד. השנה, נ' כבר תלמיד מן המניין. מגיע לשעורים, יושב וכשמצליח- כל כולו זוהר מאושר. העיניים מבריקות,, חיוך מופיע בזוית פיו, הוא מתחיל לחוות הצלחה.
וכך, צעד אחר צעד, נ' מתקדם. עדיין קיים פער בינו לבין ילדי הכיתה. פער שצבר לא מצטמצם ביום ולא ביומיים. קריאתו איטית, מהוססת, כאילו עדיין לא בטוח בעצמו. לעיתים נדמה לי שהוא לא מאמין שזה הוא שיושב לידי וקורא או עונה על השאלות.
ואז- אני תוהה האם יצליח נ' לצמצם את הפערים? האם יוכל להיות תלמיד מן המניין? האם חוויות הכישלון שחווה יידחקו הצידה ויפנו את מקומן לחוויות ההצלחה?
שאלות רבות, חששות רבים.
ותשובה- אין.
וכולי תקווה ותפילה שנ' יצליח גם בהמשך.

יום חמישי, 28 בינואר 2010

תעודות...תעודות...תעודות

היום הוא היום לו מצפים בקוצר רוח ההורים.
ההורים - יותר מהילדים....
מצפים לראות את ההישגים של ילדינו, להתנפח מגאווה,
או להתחפר מבושה- איך הילד שלי "עשה לי את זה?"
התעודה- אוסף של היגדים ומספרים המפוזרים על דף או קובץ דפים.
התעודה שאמורה לשקף את מה שילדינו השיגו בעמל, או בקלות רבה.
פעם- הייתי "שם" בצד שמקבל תעודה, ציפיתי בסבלנות לתורי עד שהמורה קראה לי.
התיישבתי על הכסא ממולה, ליד שולחן המורה, עם הגב לשאר ילדי הכיתה.
המורה פתחה את התעודה שלי בארשת חשיבות, הציגה אותה בפניי
כשילדי הכיתה אמורים לעסוק בענייניהם עד לזמן בו יגיע תורם.
הרגשתי את מבטי הילדים בגבי, הם צרבו לי לא פחות מהמילים שיצאו מפי המורה.
ידעתי לפי מבט עיניה שהיא עומדת לנזוף בי.
ידעתי גם מדוע-
ההתנהגות,
סדר וניקיון,
הכנת שעורי בית,
כל אלה היו בעוכריי. מעולם לא קיבלתי בהם יותר מ-ב'.
הייתי ילדה פטפטנית, מסתובבת לצדדים ומדברת "מפריעה", "לא מרוכזת" וכל המילים האנו, המורים, אוהבים להשמיע לילדינו בעלי בעיות הקשב... אך- מי ידע אז, שזוה קושי? שניתן לטפל בזאת? אז- האשימו אותי שאני פשוט לא משתדלת וגערו בי לא מעט.
סדר וניקיון במחברת בעיקר. המחברות אף פעם לא היו מסודרות. לא משנה כמה התאמצתי, כמה השתדלתי, אותיותיי טיילו להן על הדף בקצב משלהן, רוקדות ריקוד פרוע על הדף, השורות האמורות להוות מסגרת לאותיות- היו רק שביל שמומלץ לסוט ממנו לכל צד בכל עת. גודל האותיות התחלף לעיתים קרובות, אותיות החליטו להתחבק להן ולהיצמד ללא כל היגיון או סיבה, או לחילופין- האותיות נכתבו רק בחלקן בכעין שירבוט שכזה.
ועל כך- ננזפתי! על כך נענשתי לא פעם בצורך להעתיק מחדש. איך יכולתי? הרי גם אני לא הבנתי את הכתיבה שלי... וזה הוביל עם או בלי קשר להכנת שעורי בית חלקית. הרי בלאו הכי לא הבנתי על מה מדובר בשיעור. פיטפטתי. זוכרים? כתב היד לא ברור. כרגע כתבתי על כך. נכון? כיצד אוכל "לייצר" שעורי בית תקינים וראויים לקריאת מורה לאור נתונים אלה?
ובבית- אמאל'ה דוברת חונגרית רהוטה, לא יודעת לקרוא עברית. בקושי מדברת את השפה. אבאל'ה שידע עברית על בורייה- היה עסוק מצאת החמה ועד לחשיכה <כמו מרבית האבות דאז> ולא יכול היה לסייע בהכנת שעורי הבית.
ובכלל- שעורי הבית היו באחריות הבילעדית של התלמיד והמורה.
ואז, בעודי יושבת מול המורה אלישבע, המבט הקר בעיניה כשהראתה לי את התעודה, המשפטים שהפכו לכל כך מוכרים כי נשמעו שוב ושוב... "את יכולה ליותר, את לא משתדלת, יש לך יכולת, תתאמצי, תשתדלי יותר, למה את לא מתאמצת??????"
ואני, מסתכלת על הציונים, לא היו אז היגדים, היו כמה שורות בה דובר על כך שעליי לשפר את.... קופצת לשורה בה היה לי ציון במלאכה ומתנחמת בטוב מאד היחיד שלי שעיטר לי את התעודה. סוגרת אותה ומחבקת אלי במטרה לגנוז אותה בילקוט העור שלי,להראות בבית לאמא ולצפות להערות דומות לאלה שנשמעו בכיתה.
הדרך הבייתה הייתה תמיד מלווה בחשבון נפש והבטחות לעצמי שבפעם הבאה אצליח יותר ואשתדל יותר. בצד- הלכה לה קבוצת בנות מהכיתה, משוות את ציוניהן ומצחקקות. מנגד- ראיתי עוד שתי חברות לכיתה הולכות להן ומצחקקות כשהתעודות בידן. ורק שלי הוטמנה בילקוט, רק אני פסעתי אט אט לכוון ביתי להראות את ה- ב' בהתנהגות ובהכנת שעורי הבית...

יום שלישי, 26 בינואר 2010

צריך להמשיך לחייך....למרות הכל


כן, שעת הסיפור מאחוריי.
וכשצריך משהו להשתבש- רצוי להיות בחברת אנשים טובים שיכולים לנסות לעזור.
מקדימה את המאוחר?
אולי...
אני כבר לאחר כמה שיחות טלפון ארוכות, לאחר קריון הסיפורים שהייתי אמורה לספר, לאחר השעה היעודה...
לאחר התקלות הבלתי נתפסות שקרו לי במהלך שעת הסיפור...
כן, הכל השתבש והמוזר הוא שפשוט לא נלחצתי...
אז עפתי, שוב ושוב ו...שוב
וכשלא הצלחתי לפתוח את המצגות, ניסיתי לספר מהמצגת שפתחתי על שולחן העבודה,
וכששום דבר לא זז- נתתי רשות דיבור לתלמידים
וכשהם לא יכלו לדבר- ציירתי פרחים מחוייכים על המסך וביקשתי מהילדים להחליף את האייקון לחיוכים
כי אנחנו לא ניתן למכונה לנצח אותנו...
לא התייאשנו במהלך חצי שעה של ניסיונות...
והילדים המתוקים והוריהם- שלחו לנו מילים חמות, מעודדות, הם היו ממש נפלאים.
נו טוב,
שעת סיפור מרובת תקלות
ואיפה היה השרות הטכני שאמור היה לתת מענה?
שאלה מצויינת...
אין תשובה...
ומה הלאה?
כמו שאמרו חכמינו לפניי.... את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.....
ננסה שוב
לקראת החג הבא.

הרגע שלפני...

הרגע שלפני הוא המרגש ביותר...
עוד כשעה אתחיל בהכנות האינטנסיביות לשעת הסיפור.
הכל מוכן ועם זאת- עדיין כלום לא מוכן.
אני יודעת מה אני עומדת לספר, הסיפורים מוכנים, אך עם זאת- אין לי שמץ אילו מילים תגענה ותאמרנה.
אני יודעת למה עלי לצפות, אך יחד עם זאת- אין לי מושג איך יהיה? מי הילדים שיבואו? איך יתנהל השיעור? איך אתגבר על תקלות במידה ויצוצו? אילו שאלות ישאלו הילדים? כמה ילדים יגיעו? כמה ילדים לא יצליחו להכנס? כמה טלפונים אקבל במהלך השיעור מהורים? מה אעשה אם...?
בקיצור-
רב הנסתר על הנגלה....
מנסה לעבור שוב על המצגות. חושבת שוב על הסדר של הסיפורים, חושבת על קהל היעד, האם אצליח לעניין את הילדים?
רגע... מנוחה למחשבה:
אני אומרת לעצמי שההתרגשות בריאה.
אני מבהירה לעצמי שלמרות שרונית איננה- אני לא לבד: ירדן, מרגלית, ואני בטוחה שיכנסו עוד פנים ידידותיות...
אני יודעת שניתן יהיה להגיע אל אנשי התמיכה ומקסימום.... הגרוע מכל כבר היה לפני שנה כששמות הילדים הופיעו בג'יבריש ולא ידעתי עם מי אני מדברת... או שבזמן מלחמת עופרת יצוקה- כולם נעלמו לי ונותרתי לבדי בזמן שהילדים הלכו למקלט כי במהלך השיעור הושמע צבע אדום...
ואם תהיינה תקלות- אז מה?
ואולי לא כדאי לחשוב על הגרוע מכל?
חשיבה חיובית, חשיבה חיובית, אני אומרת לעצמי ולוגמת עוד לגימה מהקפה שלי.
נזכרת בהתרגשות של הפעם הראשונה...
אז- לא זכרתי איך לתת לילדים רשות דיבור, לא הצלחתי להתנתק, לא תמיד ידעתי על מה ללחוץ ואיך..
ולמרות הכל- המשכתי פעם ועוד פעם.
ואולי אני טיפוס שנלחץ ומלחיץ?
לנשום עמוק
לנשום...
עוד כחצי שעה הכל מתחיל
וכשהאוזניות עלי ואני רואה את הילד הראשון נכנס- אני יודעת שהכל יסתדר.
עד אז-
ממשיכה להתרגש.

יום רביעי, 13 בינואר 2010

מלמדים, משקיעים את הלב והנשמה ובכל זאת...

לא כל ילדינו זוכים לסיים את המסלול שאמורים היו לעבור בו.
אנו מצפים שכל ילד שהתחיל את מערכת החינוך, יסיים אותה בדרך זו או אחרת,
כשהאידאל הוא - שיקבל את תעודת הבגרות שלו וימשיך במסלול הבטוח של הצבא
והחיים שאחריהם.
חזרתי לפני כמה שעות מסיום קורס טירונים של נערים שלא זכו לסיים את מסלול הלימודים,
נערים שנשרו בשלב זה או אחר של החיים, חלקם התדרדרו למקומות שלא היינו רוצים
לראות שם את ילדינו הפרטיים.
הטירונות הזו, בת כ-10 שבועות, המופקדת בידי מפקדות צעירות נחושות ברוח ההתלהבות
והעשייה, מפקדות שיודעות שזו ההזדמנות האחרונה להציל את הנערים- בחורים ולהפכם אזרחים.
המפקדות, גילן כמחצית גילנו,צעירות שכל הניסיון שרכשו הוא בקורסים הצבאיים המפרכים שעברו
על מנת לפקד, להדריך, ללמד, להקנות ולהציל נערים - בחורים אלה ולהפכם לאזרחים מועילים בחברה.
דיבר שם מפקד הבסיס וסיפר לנו שזה המקום היחיד בארץ ואולי בעולם, בו בסיום הטירונות מגיעים
גם הורי הטירונים וגם הורי המפקדות. כולם יחד- ישראל אחת, לרגע לא ניתן להבחין בין אמא לאמא:
אמא למפקדת ואמא לחייל, שתיהן גאות בהצלחת ילדיהם, שתיהן מוחות עין מהתרגשות, שתיהן מאושרות
שילדיהם הצליחו להגיע לאירוע מרגש זה.
ואז- אני מחליפה כובע- לרגע אני לא רק אמא למפקדת, אני גם מורה, מקשיבה לשמות הטירונים,
אולי יש שם שם המוכר לי, אולי אחד מתלמידיי נשר בדרכו, אולי לא נתתי את הכל בהיותי המורה שלו,
אולי אחת מחברותיי למקצוע יכלה להשתדל יותר, אולי.. אולי... אולי...
והמפקדות הצעירות, מבט של אור בעיניים, חדורות המוטיבציה, לא למדו בסמינר, לא מזמן סיימו את
חוק למודיהן, והן עוסקות ב"עבודה של גדולים" בחינוך, בחינוך לערכים, בהקניית ידע ובהפיכת הנער-בחור
לחייל ולעיתים גם ללוחם. עוזרות לו במקום בו אנו, המורים במדינה - לא הצלחנו.
אני רואה את החיילות, רב"טיות, סמלות וקצינות בדרגת סג"מ, כולן עדיין ילדות, עם קוקו אסוף, שיער מתולתל,
חלק, קצר, ארוך, מדי הזית מונחים במן רישול שכזה, הנשק כרוך עליהן, לעיתים הטלפון ביד, והמבט
הכאילו קשוח אך מבעד לעיניים ניבט הרוך, ניבטת האמפתיה, האמונה באדם
בזכות האמונה באדם
בזכות האמונה באדם - המשפט החרוט שם על כל מקום אפשרי
הסיסמה הכתובה והמשפט המוביל את העשייה.
מפקדות יקרות-
אני מצדיעה לעשייה של כל אחת ואחת מכן.
וכמובן גם לבת הפרטית שלי שאני כל כך גאה בה.
יישר כוח ענקי!

יום שלישי, 12 בינואר 2010

לפעמים תמונה שווה אלף מילים...


וכך הרגשתי כשהגעתי לבית הספר.
בעודי צועדת מהשער אל עבר הכיתות, צדה עיני תמונה מוזרה...
במקום תלמידים- קידמו את פניי סווטשרים תלויים, בצבעים וגדלים שונים,
כשמתחת - ניתן לראות אף מספר טליתות לבנות.
וכולם- על הגדר שמפרידה בין השביל למגרש הספורט.
התמונה קלטה רק חלק מהשלל הרב שפוזר לאורך הגדר.
חייכתי, חשבתי בליבי: בדרך כלל מקבלים את פניי הילדים, כעת - הבגדים?
מוזר...לא?
ומי הילד שמסתתר מאחורי כל בגד? למי שייך מה? איך הילד שכח את הבגד?
איפה? מתי? האם כלל הבחין באבידה? האם בבית הבחינו בבגד החסר?
ולרגע- חזרתי אחורה בשנים כשמפעם לפעם גיליתי בחדר של בתי הקטנה
פריטי לבוש לא שלה. ולשאלתי- ענתה כי זה של חן וזה של נועה והפריט ההוא של נופר.
תמיד תמהתי איך הבגדים עוברים להם דירה וכמה בגדים של בתי מסתובבים להם
בבתים אחרים.
חייכתי.
פעם בגד היה כה יקר עד כי לא העזנו לחזור לבית ללא המעיל, הסוודר או מעיל הגשם
<כן, היה לנו מעיל גשם מגומי עם כובע, משהו מוזר שכזה>. והיום- אין ילד שלא שוכח משהו
פעם בחצר בית הספר, פעם בכיתה, בחדר שבו אני מלמדת ואפילו במקומות ממש לא הגיוניים
לאיבוד בגדים.
מעניין מתי מרגיש הילד בבגד החסר, מתי מרגיש ההורה? מה עושים? האם מישהו מתרגש היום
מבגד שנשכח? שאבד?
כשיצאתי מבית הספר, לאחר כמה שעות, ציפיתי לראות את הגדר ריקה או כמעט ריקה.
לא, היא נותרה עם אותה כמות הבגדים התלויים עליה.
ואז נותרות השאלות:
איך זה? מתי יבחינו ההורים? מתי יחזרו הבגדים אל הילדים? או - האם כל הבגדים ימצאו
את בעליהם?

יום שישי, 8 בינואר 2010

לפעמים לא כותבים...

ומה אז?

מאד רציתי ליצור בלוג פעיל בו אתאר את הכתיבה או מה שעומד מאחוריה,

אשלב כאן מהרהורים על עבודתי,

אולי קצת ל"נשמה"...

אך, מוצאת את עצמי חושבת על הבלוג במקום לכתוב בו, כאילו נסתמו מעיינות הכתיבה שלי, אין על מה מעניין, או אולי אין מה לתעד, וכך חולפים הימים בחוסר כתיבה.

והעשייה?

וודאי שישנה ופורחת.

רק לפני כשבוע <קצת יותר> סיימתי לכתוב לאחד מתלמידיי סיפור.

הילדון בגן, חגג לא מזמן יום הולדת 4. מקבל שעות שילוב בגן ובמקביל גם הולך לקלינאית תקשורת.

בשיחה עם הקלינאית- עלה הצורך לעבוד במשותף על הכרת הצבעים.

מכאן ועד כתיבת סיפור במיוחד עבורו, עם חזרתיות של הצבעים באופנים שונים- הדרך קצרה.

ו- הופ- עוד סיפור נוסף לחבריו.

התוצאה- בבית הוריו מקרינים לו את המצגת עם הסיפור, בגן- אני מספרת לו וכמובן הקלינאית.

וכך- בשיתוף הפעולה הנפלא - מתקדם לו אט אט הילד המתוק שלנו.

מנסה להוסיף קישור למצגת..