ההורים - יותר מהילדים....
מצפים לראות את ההישגים של ילדינו, להתנפח מגאווה,
או להתחפר מבושה- איך הילד שלי "עשה לי את זה?"
התעודה- אוסף של היגדים ומספרים המפוזרים על דף או קובץ דפים.
התעודה שאמורה לשקף את מה שילדינו השיגו בעמל, או בקלות רבה.
פעם- הייתי "שם" בצד שמקבל תעודה, ציפיתי בסבלנות לתורי עד שהמורה קראה לי.
התיישבתי על הכסא ממולה, ליד שולחן המורה, עם הגב לשאר ילדי הכיתה.
המורה פתחה את התעודה שלי בארשת חשיבות, הציגה אותה בפניי
כשילדי הכיתה אמורים לעסוק בענייניהם עד לזמן בו יגיע תורם.
הרגשתי את מבטי הילדים בגבי, הם צרבו לי לא פחות מהמילים שיצאו מפי המורה.
ידעתי לפי מבט עיניה שהיא עומדת לנזוף בי.
ידעתי גם מדוע-
ההתנהגות,
סדר וניקיון,
הכנת שעורי בית,
כל אלה היו בעוכריי. מעולם לא קיבלתי בהם יותר מ-ב'.
הייתי ילדה פטפטנית, מסתובבת לצדדים ומדברת "מפריעה", "לא מרוכזת" וכל המילים האנו, המורים, אוהבים להשמיע לילדינו בעלי בעיות הקשב... אך- מי ידע אז, שזוה קושי? שניתן לטפל בזאת? אז- האשימו אותי שאני פשוט לא משתדלת וגערו בי לא מעט.
סדר וניקיון במחברת בעיקר. המחברות אף פעם לא היו מסודרות. לא משנה כמה התאמצתי, כמה השתדלתי, אותיותיי טיילו להן על הדף בקצב משלהן, רוקדות ריקוד פרוע על הדף, השורות האמורות להוות מסגרת לאותיות- היו רק שביל שמומלץ לסוט ממנו לכל צד בכל עת. גודל האותיות התחלף לעיתים קרובות, אותיות החליטו להתחבק להן ולהיצמד ללא כל היגיון או סיבה, או לחילופין- האותיות נכתבו רק בחלקן בכעין שירבוט שכזה.
ועל כך- ננזפתי! על כך נענשתי לא פעם בצורך להעתיק מחדש. איך יכולתי? הרי גם אני לא הבנתי את הכתיבה שלי... וזה הוביל עם או בלי קשר להכנת שעורי בית חלקית. הרי בלאו הכי לא הבנתי על מה מדובר בשיעור. פיטפטתי. זוכרים? כתב היד לא ברור. כרגע כתבתי על כך. נכון? כיצד אוכל "לייצר" שעורי בית תקינים וראויים לקריאת מורה לאור נתונים אלה?
ובבית- אמאל'ה דוברת חונגרית רהוטה, לא יודעת לקרוא עברית. בקושי מדברת את השפה. אבאל'ה שידע עברית על בורייה- היה עסוק מצאת החמה ועד לחשיכה <כמו מרבית האבות דאז> ולא יכול היה לסייע בהכנת שעורי הבית.
ובכלל- שעורי הבית היו באחריות הבילעדית של התלמיד והמורה.
ואז, בעודי יושבת מול המורה אלישבע, המבט הקר בעיניה כשהראתה לי את התעודה, המשפטים שהפכו לכל כך מוכרים כי נשמעו שוב ושוב... "את יכולה ליותר, את לא משתדלת, יש לך יכולת, תתאמצי, תשתדלי יותר, למה את לא מתאמצת??????"
ואני, מסתכלת על הציונים, לא היו אז היגדים, היו כמה שורות בה דובר על כך שעליי לשפר את.... קופצת לשורה בה היה לי ציון במלאכה ומתנחמת בטוב מאד היחיד שלי שעיטר לי את התעודה. סוגרת אותה ומחבקת אלי במטרה לגנוז אותה בילקוט העור שלי,להראות בבית לאמא ולצפות להערות דומות לאלה שנשמעו בכיתה.
הדרך הבייתה הייתה תמיד מלווה בחשבון נפש והבטחות לעצמי שבפעם הבאה אצליח יותר ואשתדל יותר. בצד- הלכה לה קבוצת בנות מהכיתה, משוות את ציוניהן ומצחקקות. מנגד- ראיתי עוד שתי חברות לכיתה הולכות להן ומצחקקות כשהתעודות בידן. ורק שלי הוטמנה בילקוט, רק אני פסעתי אט אט לכוון ביתי להראות את ה- ב' בהתנהגות ובהכנת שעורי הבית...
