יום חמישי, 28 בינואר 2010

תעודות...תעודות...תעודות

היום הוא היום לו מצפים בקוצר רוח ההורים.
ההורים - יותר מהילדים....
מצפים לראות את ההישגים של ילדינו, להתנפח מגאווה,
או להתחפר מבושה- איך הילד שלי "עשה לי את זה?"
התעודה- אוסף של היגדים ומספרים המפוזרים על דף או קובץ דפים.
התעודה שאמורה לשקף את מה שילדינו השיגו בעמל, או בקלות רבה.
פעם- הייתי "שם" בצד שמקבל תעודה, ציפיתי בסבלנות לתורי עד שהמורה קראה לי.
התיישבתי על הכסא ממולה, ליד שולחן המורה, עם הגב לשאר ילדי הכיתה.
המורה פתחה את התעודה שלי בארשת חשיבות, הציגה אותה בפניי
כשילדי הכיתה אמורים לעסוק בענייניהם עד לזמן בו יגיע תורם.
הרגשתי את מבטי הילדים בגבי, הם צרבו לי לא פחות מהמילים שיצאו מפי המורה.
ידעתי לפי מבט עיניה שהיא עומדת לנזוף בי.
ידעתי גם מדוע-
ההתנהגות,
סדר וניקיון,
הכנת שעורי בית,
כל אלה היו בעוכריי. מעולם לא קיבלתי בהם יותר מ-ב'.
הייתי ילדה פטפטנית, מסתובבת לצדדים ומדברת "מפריעה", "לא מרוכזת" וכל המילים האנו, המורים, אוהבים להשמיע לילדינו בעלי בעיות הקשב... אך- מי ידע אז, שזוה קושי? שניתן לטפל בזאת? אז- האשימו אותי שאני פשוט לא משתדלת וגערו בי לא מעט.
סדר וניקיון במחברת בעיקר. המחברות אף פעם לא היו מסודרות. לא משנה כמה התאמצתי, כמה השתדלתי, אותיותיי טיילו להן על הדף בקצב משלהן, רוקדות ריקוד פרוע על הדף, השורות האמורות להוות מסגרת לאותיות- היו רק שביל שמומלץ לסוט ממנו לכל צד בכל עת. גודל האותיות התחלף לעיתים קרובות, אותיות החליטו להתחבק להן ולהיצמד ללא כל היגיון או סיבה, או לחילופין- האותיות נכתבו רק בחלקן בכעין שירבוט שכזה.
ועל כך- ננזפתי! על כך נענשתי לא פעם בצורך להעתיק מחדש. איך יכולתי? הרי גם אני לא הבנתי את הכתיבה שלי... וזה הוביל עם או בלי קשר להכנת שעורי בית חלקית. הרי בלאו הכי לא הבנתי על מה מדובר בשיעור. פיטפטתי. זוכרים? כתב היד לא ברור. כרגע כתבתי על כך. נכון? כיצד אוכל "לייצר" שעורי בית תקינים וראויים לקריאת מורה לאור נתונים אלה?
ובבית- אמאל'ה דוברת חונגרית רהוטה, לא יודעת לקרוא עברית. בקושי מדברת את השפה. אבאל'ה שידע עברית על בורייה- היה עסוק מצאת החמה ועד לחשיכה <כמו מרבית האבות דאז> ולא יכול היה לסייע בהכנת שעורי הבית.
ובכלל- שעורי הבית היו באחריות הבילעדית של התלמיד והמורה.
ואז, בעודי יושבת מול המורה אלישבע, המבט הקר בעיניה כשהראתה לי את התעודה, המשפטים שהפכו לכל כך מוכרים כי נשמעו שוב ושוב... "את יכולה ליותר, את לא משתדלת, יש לך יכולת, תתאמצי, תשתדלי יותר, למה את לא מתאמצת??????"
ואני, מסתכלת על הציונים, לא היו אז היגדים, היו כמה שורות בה דובר על כך שעליי לשפר את.... קופצת לשורה בה היה לי ציון במלאכה ומתנחמת בטוב מאד היחיד שלי שעיטר לי את התעודה. סוגרת אותה ומחבקת אלי במטרה לגנוז אותה בילקוט העור שלי,להראות בבית לאמא ולצפות להערות דומות לאלה שנשמעו בכיתה.
הדרך הבייתה הייתה תמיד מלווה בחשבון נפש והבטחות לעצמי שבפעם הבאה אצליח יותר ואשתדל יותר. בצד- הלכה לה קבוצת בנות מהכיתה, משוות את ציוניהן ומצחקקות. מנגד- ראיתי עוד שתי חברות לכיתה הולכות להן ומצחקקות כשהתעודות בידן. ורק שלי הוטמנה בילקוט, רק אני פסעתי אט אט לכוון ביתי להראות את ה- ב' בהתנהגות ובהכנת שעורי הבית...

יום שלישי, 26 בינואר 2010

צריך להמשיך לחייך....למרות הכל


כן, שעת הסיפור מאחוריי.
וכשצריך משהו להשתבש- רצוי להיות בחברת אנשים טובים שיכולים לנסות לעזור.
מקדימה את המאוחר?
אולי...
אני כבר לאחר כמה שיחות טלפון ארוכות, לאחר קריון הסיפורים שהייתי אמורה לספר, לאחר השעה היעודה...
לאחר התקלות הבלתי נתפסות שקרו לי במהלך שעת הסיפור...
כן, הכל השתבש והמוזר הוא שפשוט לא נלחצתי...
אז עפתי, שוב ושוב ו...שוב
וכשלא הצלחתי לפתוח את המצגות, ניסיתי לספר מהמצגת שפתחתי על שולחן העבודה,
וכששום דבר לא זז- נתתי רשות דיבור לתלמידים
וכשהם לא יכלו לדבר- ציירתי פרחים מחוייכים על המסך וביקשתי מהילדים להחליף את האייקון לחיוכים
כי אנחנו לא ניתן למכונה לנצח אותנו...
לא התייאשנו במהלך חצי שעה של ניסיונות...
והילדים המתוקים והוריהם- שלחו לנו מילים חמות, מעודדות, הם היו ממש נפלאים.
נו טוב,
שעת סיפור מרובת תקלות
ואיפה היה השרות הטכני שאמור היה לתת מענה?
שאלה מצויינת...
אין תשובה...
ומה הלאה?
כמו שאמרו חכמינו לפניי.... את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.....
ננסה שוב
לקראת החג הבא.

הרגע שלפני...

הרגע שלפני הוא המרגש ביותר...
עוד כשעה אתחיל בהכנות האינטנסיביות לשעת הסיפור.
הכל מוכן ועם זאת- עדיין כלום לא מוכן.
אני יודעת מה אני עומדת לספר, הסיפורים מוכנים, אך עם זאת- אין לי שמץ אילו מילים תגענה ותאמרנה.
אני יודעת למה עלי לצפות, אך יחד עם זאת- אין לי מושג איך יהיה? מי הילדים שיבואו? איך יתנהל השיעור? איך אתגבר על תקלות במידה ויצוצו? אילו שאלות ישאלו הילדים? כמה ילדים יגיעו? כמה ילדים לא יצליחו להכנס? כמה טלפונים אקבל במהלך השיעור מהורים? מה אעשה אם...?
בקיצור-
רב הנסתר על הנגלה....
מנסה לעבור שוב על המצגות. חושבת שוב על הסדר של הסיפורים, חושבת על קהל היעד, האם אצליח לעניין את הילדים?
רגע... מנוחה למחשבה:
אני אומרת לעצמי שההתרגשות בריאה.
אני מבהירה לעצמי שלמרות שרונית איננה- אני לא לבד: ירדן, מרגלית, ואני בטוחה שיכנסו עוד פנים ידידותיות...
אני יודעת שניתן יהיה להגיע אל אנשי התמיכה ומקסימום.... הגרוע מכל כבר היה לפני שנה כששמות הילדים הופיעו בג'יבריש ולא ידעתי עם מי אני מדברת... או שבזמן מלחמת עופרת יצוקה- כולם נעלמו לי ונותרתי לבדי בזמן שהילדים הלכו למקלט כי במהלך השיעור הושמע צבע אדום...
ואם תהיינה תקלות- אז מה?
ואולי לא כדאי לחשוב על הגרוע מכל?
חשיבה חיובית, חשיבה חיובית, אני אומרת לעצמי ולוגמת עוד לגימה מהקפה שלי.
נזכרת בהתרגשות של הפעם הראשונה...
אז- לא זכרתי איך לתת לילדים רשות דיבור, לא הצלחתי להתנתק, לא תמיד ידעתי על מה ללחוץ ואיך..
ולמרות הכל- המשכתי פעם ועוד פעם.
ואולי אני טיפוס שנלחץ ומלחיץ?
לנשום עמוק
לנשום...
עוד כחצי שעה הכל מתחיל
וכשהאוזניות עלי ואני רואה את הילד הראשון נכנס- אני יודעת שהכל יסתדר.
עד אז-
ממשיכה להתרגש.

יום רביעי, 13 בינואר 2010

מלמדים, משקיעים את הלב והנשמה ובכל זאת...

לא כל ילדינו זוכים לסיים את המסלול שאמורים היו לעבור בו.
אנו מצפים שכל ילד שהתחיל את מערכת החינוך, יסיים אותה בדרך זו או אחרת,
כשהאידאל הוא - שיקבל את תעודת הבגרות שלו וימשיך במסלול הבטוח של הצבא
והחיים שאחריהם.
חזרתי לפני כמה שעות מסיום קורס טירונים של נערים שלא זכו לסיים את מסלול הלימודים,
נערים שנשרו בשלב זה או אחר של החיים, חלקם התדרדרו למקומות שלא היינו רוצים
לראות שם את ילדינו הפרטיים.
הטירונות הזו, בת כ-10 שבועות, המופקדת בידי מפקדות צעירות נחושות ברוח ההתלהבות
והעשייה, מפקדות שיודעות שזו ההזדמנות האחרונה להציל את הנערים- בחורים ולהפכם אזרחים.
המפקדות, גילן כמחצית גילנו,צעירות שכל הניסיון שרכשו הוא בקורסים הצבאיים המפרכים שעברו
על מנת לפקד, להדריך, ללמד, להקנות ולהציל נערים - בחורים אלה ולהפכם לאזרחים מועילים בחברה.
דיבר שם מפקד הבסיס וסיפר לנו שזה המקום היחיד בארץ ואולי בעולם, בו בסיום הטירונות מגיעים
גם הורי הטירונים וגם הורי המפקדות. כולם יחד- ישראל אחת, לרגע לא ניתן להבחין בין אמא לאמא:
אמא למפקדת ואמא לחייל, שתיהן גאות בהצלחת ילדיהם, שתיהן מוחות עין מהתרגשות, שתיהן מאושרות
שילדיהם הצליחו להגיע לאירוע מרגש זה.
ואז- אני מחליפה כובע- לרגע אני לא רק אמא למפקדת, אני גם מורה, מקשיבה לשמות הטירונים,
אולי יש שם שם המוכר לי, אולי אחד מתלמידיי נשר בדרכו, אולי לא נתתי את הכל בהיותי המורה שלו,
אולי אחת מחברותיי למקצוע יכלה להשתדל יותר, אולי.. אולי... אולי...
והמפקדות הצעירות, מבט של אור בעיניים, חדורות המוטיבציה, לא למדו בסמינר, לא מזמן סיימו את
חוק למודיהן, והן עוסקות ב"עבודה של גדולים" בחינוך, בחינוך לערכים, בהקניית ידע ובהפיכת הנער-בחור
לחייל ולעיתים גם ללוחם. עוזרות לו במקום בו אנו, המורים במדינה - לא הצלחנו.
אני רואה את החיילות, רב"טיות, סמלות וקצינות בדרגת סג"מ, כולן עדיין ילדות, עם קוקו אסוף, שיער מתולתל,
חלק, קצר, ארוך, מדי הזית מונחים במן רישול שכזה, הנשק כרוך עליהן, לעיתים הטלפון ביד, והמבט
הכאילו קשוח אך מבעד לעיניים ניבט הרוך, ניבטת האמפתיה, האמונה באדם
בזכות האמונה באדם
בזכות האמונה באדם - המשפט החרוט שם על כל מקום אפשרי
הסיסמה הכתובה והמשפט המוביל את העשייה.
מפקדות יקרות-
אני מצדיעה לעשייה של כל אחת ואחת מכן.
וכמובן גם לבת הפרטית שלי שאני כל כך גאה בה.
יישר כוח ענקי!

יום שלישי, 12 בינואר 2010

לפעמים תמונה שווה אלף מילים...


וכך הרגשתי כשהגעתי לבית הספר.
בעודי צועדת מהשער אל עבר הכיתות, צדה עיני תמונה מוזרה...
במקום תלמידים- קידמו את פניי סווטשרים תלויים, בצבעים וגדלים שונים,
כשמתחת - ניתן לראות אף מספר טליתות לבנות.
וכולם- על הגדר שמפרידה בין השביל למגרש הספורט.
התמונה קלטה רק חלק מהשלל הרב שפוזר לאורך הגדר.
חייכתי, חשבתי בליבי: בדרך כלל מקבלים את פניי הילדים, כעת - הבגדים?
מוזר...לא?
ומי הילד שמסתתר מאחורי כל בגד? למי שייך מה? איך הילד שכח את הבגד?
איפה? מתי? האם כלל הבחין באבידה? האם בבית הבחינו בבגד החסר?
ולרגע- חזרתי אחורה בשנים כשמפעם לפעם גיליתי בחדר של בתי הקטנה
פריטי לבוש לא שלה. ולשאלתי- ענתה כי זה של חן וזה של נועה והפריט ההוא של נופר.
תמיד תמהתי איך הבגדים עוברים להם דירה וכמה בגדים של בתי מסתובבים להם
בבתים אחרים.
חייכתי.
פעם בגד היה כה יקר עד כי לא העזנו לחזור לבית ללא המעיל, הסוודר או מעיל הגשם
<כן, היה לנו מעיל גשם מגומי עם כובע, משהו מוזר שכזה>. והיום- אין ילד שלא שוכח משהו
פעם בחצר בית הספר, פעם בכיתה, בחדר שבו אני מלמדת ואפילו במקומות ממש לא הגיוניים
לאיבוד בגדים.
מעניין מתי מרגיש הילד בבגד החסר, מתי מרגיש ההורה? מה עושים? האם מישהו מתרגש היום
מבגד שנשכח? שאבד?
כשיצאתי מבית הספר, לאחר כמה שעות, ציפיתי לראות את הגדר ריקה או כמעט ריקה.
לא, היא נותרה עם אותה כמות הבגדים התלויים עליה.
ואז נותרות השאלות:
איך זה? מתי יבחינו ההורים? מתי יחזרו הבגדים אל הילדים? או - האם כל הבגדים ימצאו
את בעליהם?

יום שישי, 8 בינואר 2010

לפעמים לא כותבים...

ומה אז?

מאד רציתי ליצור בלוג פעיל בו אתאר את הכתיבה או מה שעומד מאחוריה,

אשלב כאן מהרהורים על עבודתי,

אולי קצת ל"נשמה"...

אך, מוצאת את עצמי חושבת על הבלוג במקום לכתוב בו, כאילו נסתמו מעיינות הכתיבה שלי, אין על מה מעניין, או אולי אין מה לתעד, וכך חולפים הימים בחוסר כתיבה.

והעשייה?

וודאי שישנה ופורחת.

רק לפני כשבוע <קצת יותר> סיימתי לכתוב לאחד מתלמידיי סיפור.

הילדון בגן, חגג לא מזמן יום הולדת 4. מקבל שעות שילוב בגן ובמקביל גם הולך לקלינאית תקשורת.

בשיחה עם הקלינאית- עלה הצורך לעבוד במשותף על הכרת הצבעים.

מכאן ועד כתיבת סיפור במיוחד עבורו, עם חזרתיות של הצבעים באופנים שונים- הדרך קצרה.

ו- הופ- עוד סיפור נוסף לחבריו.

התוצאה- בבית הוריו מקרינים לו את המצגת עם הסיפור, בגן- אני מספרת לו וכמובן הקלינאית.

וכך- בשיתוף הפעולה הנפלא - מתקדם לו אט אט הילד המתוק שלנו.

מנסה להוסיף קישור למצגת..