יום שלישי, 26 בינואר 2010

הרגע שלפני...

הרגע שלפני הוא המרגש ביותר...
עוד כשעה אתחיל בהכנות האינטנסיביות לשעת הסיפור.
הכל מוכן ועם זאת- עדיין כלום לא מוכן.
אני יודעת מה אני עומדת לספר, הסיפורים מוכנים, אך עם זאת- אין לי שמץ אילו מילים תגענה ותאמרנה.
אני יודעת למה עלי לצפות, אך יחד עם זאת- אין לי מושג איך יהיה? מי הילדים שיבואו? איך יתנהל השיעור? איך אתגבר על תקלות במידה ויצוצו? אילו שאלות ישאלו הילדים? כמה ילדים יגיעו? כמה ילדים לא יצליחו להכנס? כמה טלפונים אקבל במהלך השיעור מהורים? מה אעשה אם...?
בקיצור-
רב הנסתר על הנגלה....
מנסה לעבור שוב על המצגות. חושבת שוב על הסדר של הסיפורים, חושבת על קהל היעד, האם אצליח לעניין את הילדים?
רגע... מנוחה למחשבה:
אני אומרת לעצמי שההתרגשות בריאה.
אני מבהירה לעצמי שלמרות שרונית איננה- אני לא לבד: ירדן, מרגלית, ואני בטוחה שיכנסו עוד פנים ידידותיות...
אני יודעת שניתן יהיה להגיע אל אנשי התמיכה ומקסימום.... הגרוע מכל כבר היה לפני שנה כששמות הילדים הופיעו בג'יבריש ולא ידעתי עם מי אני מדברת... או שבזמן מלחמת עופרת יצוקה- כולם נעלמו לי ונותרתי לבדי בזמן שהילדים הלכו למקלט כי במהלך השיעור הושמע צבע אדום...
ואם תהיינה תקלות- אז מה?
ואולי לא כדאי לחשוב על הגרוע מכל?
חשיבה חיובית, חשיבה חיובית, אני אומרת לעצמי ולוגמת עוד לגימה מהקפה שלי.
נזכרת בהתרגשות של הפעם הראשונה...
אז- לא זכרתי איך לתת לילדים רשות דיבור, לא הצלחתי להתנתק, לא תמיד ידעתי על מה ללחוץ ואיך..
ולמרות הכל- המשכתי פעם ועוד פעם.
ואולי אני טיפוס שנלחץ ומלחיץ?
לנשום עמוק
לנשום...
עוד כחצי שעה הכל מתחיל
וכשהאוזניות עלי ואני רואה את הילד הראשון נכנס- אני יודעת שהכל יסתדר.
עד אז-
ממשיכה להתרגש.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה