רשת חברתית חדשה

פתאום...אני מוצאת את עצמי ברשת חברתית. לחצתי על הקישור מתוך סקרנות ללא ידיעה ברורה של מה ואיך אני משתבצת בה.

פייסבוק היה עבורי מחוץ לתחום מתוך בחירה. לא רוצה להיות בקשר עם כל העולם ואשתו. יודעת שזה מאד "אין" להיות ברשת הזו והחלטתי מתוך עיקרון לא להיות שם. לא מעניין מבחינתי לגדל גינות וירטואליות ולקבל מתנות.

וכך, בעודי מרגישה כמנצחת את הרשת החברתית הגדולה ביותר - פייסבוק- בכך שלא נכנסתי אליה כחברה-

מצאתי את עצמי ב"בזז" של גוגל.

"נו טוב..." אמרתי לעצמי. "נראה מה זה ונחליט...

ואז- נודע לי שאני עוקבת אחרי כמה אנשים... "לא נורא" חשבתי. "אם אני עוקבת ולא יודעת על כך- מה רע???

ולפתע- ראיתי שעוקבים אחריי שלושה. שלוש חברות שלי שקשורות אלי במייל. חברות שהקשר איתן הוא לא רק וירטואלי. "ניחא" אמרתי לעצמי . "אם זה לא מועיל- לבטח לא יזיק..."

ואז- הופיע השם הראשון של ברנש עם שם לא מוכר לי, שלחת תמונה, בתמונה- אני רואה גבר זר, קרח, מביט בי ואני תוהה בליבי : "מה הוא רוצה ממני? איך הוא הגיע אלי? מי זה?" טוב שיש אפשרויות מחיקה ובלחיצה אחת- הסרתי את הברנש הקרח מרשימת העוקבים אחריי והוא נעלם כלא היה.

בינתיים- רשימת העוקבים אחריי גדלה: כמה חברות שלומדות איתי בלמידה וירטואלית, עוד חברה טובה, כמה הורים של תלמידים שאני מקושרת אליהם במייל ופתאום- הפתעה...

שוב הפתעה בדמות מישהו שלא מקושר אלי במייל. הפעם אינני יכולה לומר שהוא ברנש זר, ולמרות שלא העלה את תמונתו לרשת- זיהיתי אותו מיד. ט. היה תלמיד שלי לפני כעשור. מכירה אותו, את אחיו ואפילו את הוריו. האם בשל כך עלי להיות איתו בקשר חברתי? ואיזה סוג קשר הוא זה? איך הוא הגיע אלי? ממש אין לי שמץ. מה עושים? - התשובה ברורה... גם אותו מחקתי אך ט. הופיע שוב ושוב גם לאחר שמחקתי אותו.

למה מחקתי?

נו... באמת... החוג החברתי שלי לא כולל תלמידים ותלמידים לשעבר. אין לי שום כוונות לפתוח את חיי בפני כל. אם זו נקראת רשת חברתית- אזי אני מוותרת.

מה אעשה בעתיד?

אם אמשיך להיות נתונה למעקב על ידי תלמידים ותלמידים לשעבר- אמחוק את עצמי מהרשת החברתית ואשאר כמו עד כה, אנונימית וקשורה לאנשים אשר אני חפצה בקשריהם ולא לאנשים שהקשר שלי איתם הוא בגלל שאנו חולקים את אותו GMAIL .

חגית

חיוך של ילד

כמורה, אני נתקלת בילדים רבים, בגילאים שונים וממקומות שונים. כל ילד- עולם ומלואו. כל ילד- הגיע לאחר שצבר מטען רב של חוויות. כשמגיע ילד כזה אלי- לרוב, מטען החוויות שצבר הוא שלילי: אכזבה, תסכול, תחושת יאוש מתחילה לנגוס בו ולאט לאט כבה הברק בעיניים.

גם נ' היה כזה. רק בכתה ב' וכבר צבר כל כך הרבה פערים. הוא הגיע לבית הספר אך בית הספר לא הצליח להגיע אליו ולתת בו את חותמו כתלמיד. נ' לא הרגיש כתלמיד, לא התנהג כתלמיד ולעיתים גם לא נראה למרות שהקפיד להגיע עם חולצת תלבושת האחידה הנושאת את סמל בית הספר. למעשה, זה היה הסממן היחיד שרמז על היותו שייך לכיתה. בהגיעו לכיתה לאחר הצלצול- נהג להסתובב, להציק לזה, לדחוף את הוא, לענות ב"לא רוצה" למורה או להרים את הכתף במן תנועה שכזו שאומרת "לא רוצה" או פשוט להתעלם מהמורה המדברת אליו.

את נ' הכרתי מהגן. הוא לא היה מתלמידיי בגן וכשעלה לכתה א' והחלו הקשיים- מידי פעם ניסיתי לקחת אותו עם ילדי הקבוצה אך שיתוף פעולה מלא לא היה וגם לא התקדמות נראית לעין. נ' לא רצה ללמוד, הוא לא רצה לשתף פעולה, הריכוז ממנו והלאה וכן היחס ללמידה. הוא אהב את ההפסקות ואת שעורי הספורט וניצל כל הזדמנות לצאת מהכיתה אל עבר העצים והחורשה ולשוטט לבד או עם חבר.

השינוי הגיע לאחר שעבר איבחון דידקטי. או אז גם החל לקבל טיפול תרופתי ולשבת בכיתה. השינוי היה מדהים.

לאט לאט החל ללמוד. השנה, נ' כבר תלמיד מן המניין. מגיע לשעורים, יושב וכשמצליח- כל כולו זוהר מאושר. העיניים מבריקות,, חיוך מופיע בזוית פיו, הוא מתחיל לחוות הצלחה.

וכך, צעד אחר צעד, נ' מתקדם. עדיין קיים פער בינו לבין ילדי הכיתה. פער שצבר לא מצטמצם ביום ולא ביומיים. קריאתו איטית, מהוססת, כאילו עדיין לא בטוח בעצמו. לעיתים נדמה לי שהוא לא מאמין שזה הוא שיושב לידי וקורא או עונה על השאלות.

ואז- אני תוהה האם יצליח נ' לצמצם את הפערים? האם יוכל להיות תלמיד מן המניין? האם חוויות הכישלון שחווה יידחקו הצידה ויפנו את מקומן לחוויות ההצלחה?

שאלות רבות, חששות רבים.

ותשובה- אין.

וכולי תקווה ותפילה שנ' יצליח גם בהמשך.