קראתי בפורום המורים הגדול סיפור מדהים על שושנה שוורץ והקיוסק שלה שהיה ממש על הגבול דאז לפני מלחמת ששת הימים. קיוסק שהווה את הנקודה הקרובה ביותר לעיר העתיקה
בקוראי על האירוע, נזכרתי בנסיעתי הראשונה לירושלים. הייתי אז כבת שמונה וגרתי באשקלון שהייתה אז סוף העולם. על ירושלים רק שמעתי מהוריי ואחותי שנהגו לקחתה לבדיקות ב"הדסה" וכדי שלא ארגיש מקופחת <כיאה לבת אמצעית..> לקחה אותי אמי עימה לירושלים לבקר קרוב משפחה בבית חולים בירושלים.
במשך שנים חשבתי שערבבתי דימיון ומציאות כי בזכרונותיי נצרבה תמונה מאד הזוייה: אני נמצאת בבית חולים עם מרפסת גדולה מהחדר בה שכב אותו קרוב משפחה. סביבי האחיות לבושות כנזירות בלבן וכשיצאתי למרפסת אמי בקשה ממני להזהר כי מחוץ למרפסת זהו שטח ירדני. הצצתי מהמרפסת החוצה, היינו בקומה שלישית כמדומני, זכילדה, זה נראה לי גבוה מאד. הצצתי כלפי מטה וראיתי עצים, עצי אורן וכל הזמן חלפו במוחי מחשבות של "מה יקרה אם תיפול לי קוקיה או סיכה מראשי למטה? איך אוכל להשיג זאת חזרה?" כי בימים אלה סיכות ראש וקוקיות היו מצרך נדיר וקיבלנו אותם רק כמתנות או באירועים מיוחדים.
חלפו שנים ולפני כחמש שנים הגיע אלינו קרוב משפחה מהונגריה. אירגנתי לו טיול בירושלים ולצורך העניין גייסתי לעזרה ידיד שהוא מדריך טיולים שהבטיח לקחת אותנו למקומות לא מטויירים. ואז, בשלב מסויים לקח אותנו לבית חולים במגרש הרוסים בו האחיות היו נזירות וסיפר שבניין זה היה על הגבול ביננו לבין הירדנים...
חיברתי מעגלים ורק אז שאלתי את אמאל'ה שלי שסיפרה לי שזה היה המקום אליו לקחו את החולים הסופניים בתקופה זו והיא לקחה אותי איתה כדי להיפרד ממנו. רק אז קיבלתי אישור לתמונת ילדות שהייתה חרוטה בי חזק כל כך, תמונה סוריאליסטית שבגלל היותה שכזו- הייתי בטוחה במשך שנים שהיא מעורבבת בדימיונות של ילדה קטנה בת שמונה.
