יום מיוחד כאורחת בבית ספר חדשני בדלית אל כרמל

הוזמנתי אתמול כ-סופרת לבית הספר החדשני בדלית אל כרמל. אך אולי אתחיל מהתחלה כאשר קיבלתי מייל מתמר, רכזת השפה בבית הספר בו שמעה עלי ושאלה אם אוכל להגיע למפגשים לשעת סיפור ביום השפה העברית. נעניתי בשמחה המהולה בקורטוב של סקרנות. אני? בית ספר עם ילדים? חיבור מיידי. אך ילדים דרוזים? זה כבר חדש עבורי בעיקר בגלל שחששתי ממחסום השפה.

וכמה פרטים על בית הספר והילדים: בית הספר החדשני נוסד ב-1995 וזכה כבר בפרס החינוך.בית הספר הכולל תלמידי א-ו מונה כ-350 ילד . החל מכתה א- נחשפים הילדים לשפה העברית והם לומדים להכיר את האותיות. רק החל מכתה ג הם לומדים לדבר, לקרוא ולכתוב. הילדים פשוט מדהימים, מנומסים ומשכו את תשומת הלב בחולצות טי שרט צהובות -חולצות תלבושת האחידה ממש כמו אצלנו.

הגעתי כמובן לפני הזמן שהוזמנתי ונלקחתי לסייר בין הילדים והכיתות השונות שעסקו בפעילויות מגוונות שכולן קשורות בשפה העברית: לוטו מילים, הפכים, דפי צביעה ועוד ועוד.. כל שכבת גיל בהתאם ליכולותיה. אז גם נפגשתי עם חלק מהמורות, עם המנהל המרשים ועם סגן יו"ר ו. ההורים שאשתו ציירת מפורסמת ועורכת ציורים ברחבי הארץ ומחוצה לה בנושא השואה. היא גם השאירה את חותמה בכל פינה אפשרית בבית הספר המטופח ועשיר בסביבות למידה כשהשפה העברית שולטת לצד השפה הערבית.

ואז- אני רואה אצל חלק מהילדים דף מחשב כשלמעלה מתנוססת תמונה ....שלי. תמונה שפורסמה באחת משעות הסיפור באינטרנט. מסתבר שלפני ביקורי, הילדים קיבלו מטלה למצוא עלי מידע שכולל שנת לידה, מקום לידה ואפילו סיפורים שכתבתי ממש כמו שאנו נותנים לתלמידים לחפש חומר על סופרים בעלי שם...

בשעה היעודה כינסו את תלמידי כתה ג בחדר והתחלתי לספר את הסיפורים בחששות שהתבדו: נאמר לי שאצטרך להסביר את עצמי טוב כדי שיבינו כי הם אינם שולטים בעברית. זה היה מוגזם... הם הצליחו לענות על כל שאלה (מידי פעם בתווך המורות הנפלאות) אך לרגע התבלבלתי והרגשתי את עצמי בבית הספר שלי בחברת תלמידיי. ילדים הם ילדים בכל מקום וזה היה מקסים. בסוף מפגש זה שאלה המורה מה הם למדו מהסיפור ואחד הילדים ענה שאדם ללא ספרים הוא כמו גוף בלי נשמה... נשמתי נעתקה...

מפגש נוסף במתכונת דומה נערך עם ילדי כתה ד שהופרע קלות בכניסת המנהל עם מנהל בית הספר ב...עוספייה שנראה כמו שייך מהתמונות. אי אפשר לומר שלא החסרתי פעימה.

לסיום- הופגשתי עם ילדי כתה ה כשגם עליהם קיבלתי מידע מוקדם- עלי להיות דינאמית ולהפעיל אותם כדי ש...יקשיבו. הצמידו לי מיקרופון שהדפתי אותו לאחר פחות מדקה ו..התחלתי במסע ההכרות שלי איתם. (זוכרים? הם חיפשו עלי חומר). התנהלה שיחה שבמהלכה התוודיתי שכשהייתי בגילם כלל לא אהבתי לכתוב ועוד אנקדוטות אמיתיות מילדותי. הסכמתי גם לגלות את חידת מיליון הדולר... שנת הילדה שלי לאחר שהיה מישהו שכתב שנולדתי ב..1911 (נכון שאני נראית טוב לגיל 100? ) או ב- 1971 (מחמאה בעיקר משום שבני בכורי נולד 8 שנים לאחר מכן). גם כאן בנוכחות כ-100 תלמידים, המפגש התנהל בהצלחה עד ש... הצלצול קטע אותו. הילדים הקשיבו בעניין וענו לשאלות ששאלתי במהלך הסיפור. כפעילות הם היו צריכים לחבר סיפור דומה בקומיקס ולכן הסיפור לווה גם בדוגמאות במהלכו.

מיותר לציין את קבלת הפנים החמה, הקפה והעוגה שהוגשו והתמונות הרבות שצילמו אותי. כל כמה זמן ביקשו ממני להצטלם עם מישהו אחר.. ממש סלב.. והשיא היה כשבנות בכתה ד ביקשו ממני חתימה.

חברר'ה - אפילו פרסמו על היום הזה כתבה בעיתון hona של דלית אל כרמל. כתבה המלווה בתמונות.

חלף יום ואני עדיין ב...עננים

חגית

ערב יום הזיכרון הירהורים

בשנים האחרונות, כשמגיע יום הזיכרון, הלב מתמלא בתחושה של אי נוחות. השילוב של "יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה" מקפיץ אותי כל פעם מחדש ומעלה תחושות של כאב של אותו לילה לפני כשמונה שנים בו הודיעו על חדירת המחבלים המרצחים לישוב חרמש בצפון השומרון.

אני עוצרת רגע ומבקשת בכל לשון של בקשה- אנא אל תתייחסו לויכוח של יש או אין לגור מעבר לקו הירוק. בואו נתייחס כרגע לעובדה שאותם מרצחים רצחו ביריות אקדח בדם קר שתי ילדות בנות כ-15 .

בשלב זה של חיי גרתי בפרדס חנה, בבית היו רק עמית בתי הקטנה שהייתה בגיל הבנות והכירה אותן כי רק שנתיים קודם לכן עוד למדה איתן באותה כיתה. בטלוויזיה נשמעה הודעה מקפיאת דם מבחינתי על פציעה אנושה של שתי הבנות. בשלב זה עדיין ללא שמן. לא היה קשה לשער במי מדובר כי הן היו רק שלוש בנות באותו גיל ומאותה כיתה בישוב זה ושתיים מהן היו חברות טובות: לינוי סרוסי והדס תורג'מן ז"ל. הקריין בחדשות אמר שמדובר בפציעה קשה והן הוטסו לבית חולים רמב"ם. אני לבדי מול המסך בוהה ומנסה לדלות כל פרט אפשרי. לימדתי את הבנות, הכרתי אותן מגיל שש ועתה אני כל כך רחוקה ואינני יכולה לעשות דבר. השעה כבר מאוחרת, אחרי עשר בלילה, היססתי ואז צלצלתי לחברתי שרה שהייתה אז מחנכת של אחיה של לינוי, אולי היא יודעת יותר. אכן שר אישרה שמדובר בהדס ולינוי.

בינתיים נמסר כי אחת הבנות נפטרה בדרך לבית החולים והמחשבות רצות בראשי מי? הדס היפהפיה הבלונדינית והחטובה שהחלה את צעדיה בעולם הדוגמנות? ואולי לינוי טובת הלב שנאבקה בקשיים בלמידה לאורך כל השנים? מי מהן שרדה? באיזה מצב היא? מה יהיה מחר? איך מתמודדים בבית הספר? בכיתה? ומה אומר לבתי הקטנה שמכירה את שתיהן כל כך טוב? היו אלה שעות שארכו כנצח. אינני יודעת מתי הצלחתי להרדם אך כשהתעוררתי, בשעות הבוקר המוקדמות, נשמעה הידיעה הנוראה כי אף אחת מהן לא שרדה. גם כרגע בזמן כתיבת המילים, עולות הדמעות ומציפות אותי כמעט כמו אז. עדיין לבד בבית, החבר (שהיום בעלי) היה בביתו בקיבוץ עם בנו והססתי אם לצלצל כל כך מוקדם בבוקר כדי לשתף אותו בתחושותיי. ואז צלצל הטלפון לא זוכרת עם מי דיברתי אך פרצתי בבכי קורע לב שממנו התעוררה הבת. "מה קרה? היא שאלה. "שמעתי משהו בלילה אבל חשבתי שחלמתי". ניסיתי להסתיר ממנה את הידיעה המרה עוד קצת אך היא שאלה: היה פיגוע? מי נהרג? ואז הצלחתי למלמל את שמות הבנות ושתינו פרצנו בבכי מר.

ידעתי כי יום זה יהיה ארוך מבחינתי, לא שערתי עד כמה ארוך אך ידעתי שכמורה בצוות, עלי להיות שם בבית הספר עם חברותיי המורות ועם התלמידים. ומה עם עמית שלי? מי יהיה איתה? צלצלתי לחברה אמא של חברה של הבת וסיפרתי לה. "אל תדאגי, אני אטפל בעמית ואדבר עם היועצת". אמרה ואני טסתי לבית הספר ליום ארוך שבסופו היינו גם בשתי לוויות. בבית הספר הייתה הערכות של מצב חרום. הגיעו פסיכולוגים של שפ"י, הגיעו עובדות הרווחה, כינסו אותנו המורות וכמובן ישנן מורות שלא יודעות מה עושים בכיתה ובוכות וכמובן שבאותם רגעים, עטיתי עלי את המסכה של החזקה והמסוגלת להתמודד עם הכל. בזה תמכתי, את הילדה הזו חיבקתי, כאן נכנסת לעזור למחנכת ושם מדברת עם תלמידים עד לצהריים כשנסענו ללוויה.

לא זוכרת היכן היו הלוויות ומי היה שם. זוכרת המון אנשים, הרבה בכי קורע לב בלוויה של לינוי סרוסי ז"ל. זוכרת לוויה מאופקת וכאילו כבר נגמרו כל הדמעות בלוויה של הדס תורג'מן ז"ל. זוכרת אותנו נוסעים מלוויה ללוויה. לא זוכרת היכן היינו ואיך הגענו. לא זוכרת כלום. יודעת שנסעתי עם הרכב שלי אך מי היה איתי? מה נאמר? איך? מה? איפה? הכל הפך לכל כך הזוי ולא ברור. איך תוך זמן כה קצר נעלמו לנו שתי בנות. ואז השאלות של "מה יהיה? איך ממשיכים הלאה?

לצערי, אלה לא היו הלוויות היחידות של נפגעי הטרור בצפון השומרון. אך את הכאב והתחושות שהיו אז- מעלה בפעם הראשונה על הכתב.

מי יתן ומשפחות הנרצחים לא ידעו עוד צער

והפיגועים הנוראיים האלה ייפסקו.

חגית

בודפשט- המזל משחק יותר מפעמיים - יום השואה

אמאל'ה שלי נולדה וגדלה בבודפשט. שנים לא דיברה על מה שקרה איתה במלחמה. לפני כמה זמן, החלטתי לשאול אותה ואז החלה לספר. היא סיפרה לי בהונגרית, ואני תרגמתי לעברית כשניסיתי בכל מאודי לשמור על תרגום מדויק ככל האפשר גם במחיר של סגנון.

אמאל'ה שלי סיפרה לי סיפורים רבים על תקופה זו של שנת 1944. בתקופה זו היו היא ואימה בבודפשט, כשסבי היה במחנה עבודה. אלה שנותרו בתקופה זו בבירת הונגריה היו או מבוגרים מידי למחנות העבודה, או פצועים למיניהם כמו אותו אחד שהסתובב כל המלחמה עם רגל גבוסה כדי לא להישלח למחנה עבודה או משוגעים למיניהם. אז, כבר שמעו על אושויץ ודכאו והבינו שמי שיוצא מבודפשט – לא חוזר יותר.... אז גם החליטה אמי שתעשה הכל כדי לא לצאת בשום דרך מהעיר. מקסימום- שירו בה אבל שלא תצטרך למות במחנה השמדה.

אמא עשתה הכל כדי להתחמק. פעם נקראו להתאסף בכיכר העיר והחלו להוביל אותם ברחובות העיר. הם צעדו, אמא וסבתא הלכו בין האחרונים ובאחת הפניות, בפינת אחד הרחובות הצליחו להתחמק ולברוח לרחוב אחר.

אבל, פעם כמעט ונתפסה. היא עבדה אז באזור שנקרא "אוי-פשט" פשט החדשה.(הוא היה מרוחק מהעיר למרות שהיום נחשב חלק מבודפשט). היא קיבלה אישור עבודה והיה לה מסמך שיכלה בעזרתו לצאת מהעיר אל אותו איזור. העבודה הייתה בבניה. אמא סחבה בלוקים וחומרי בניה. "תארי לעצמך שאני, אמא שלך בניתי בתים" אומרת לי אמי ואני מדמיינת... במשך ימים היא עבדה שם ואז שמעה יום אחד שמי שעובד שם בבניה – יכול להינצל ולקבל דיור ב"אוי פשט". אמא רצתה לשאול על כך וכבר פנתה אל עבר תחנת הרכבת ששמשה הן להובלת חומרי הבניה ברכבות משא והן רכבת נוסעים רגילה. לפתע ראתה אמא שעמדו שם "צֵ'ְנדוֹר" (לא שוטרים ולא חיילים אלא אנשים שהיו רעים יותר ואנטישמים יותר, כי בין השוטרים היו כאלה שנהגו לעיתים לעזור ליהודים). וכך, אמא שלי, נערה כבת 18 הסתובבה עם חצאית פרחונית, חולצה לבנה ועליונית קטנה מעל. על החצאית והעליונית היה טלאי צהוב מחובר בסיכה. לפתע הבחינה אמא שלוקחים יהודים ומעלים אל הרכבת. אמא הסתובבה לאחור והחלה ללכת לכוון משם הגיעה. אחד מה"צ'נדור" קרא לה "גברת צעירה בואי הנה, גברת צעירה בואי הנה". אמא עשתה את עצמה כלא שומעת והמשיכה ללכת ברוגע כשלבה הולם בחוזקה. "מה יקרה?" שאלה אותי "או שאצליח להינצל או שיירו בי כדור, בכל מקרה לא אתן שיקחו אותי אל קרונות הרכבת האלה כי משם ידעתי שאין דרך חזרה" אמרה. היא המשיכה ללכת עד שהגיעה לבית הראשון הקרוב ביותר ומשם נכנסה לרחוב צדדי ופתחה בריצה מטורפת עד שהסתלקה מהמקום. כשחזרה לעיר שמעה כי החלו להוציא את כל תושבי "אוי פשט" היהודיים ברכבות מוות לאושויץ.