ממש כשתחילת השנה בפתח, נזכרתי במילים שכתבתי לבני בכורי לפני כשלוש שנים:
רגע לפני ההתחלה
רגע לפני שמתחילה השנה ניהלתי שיחה עם בני בכורי.
"עדי, לפני שהולכים לבית הספר, לפני היום הראשון אני רוצה לאחל לך
בהצלחה." אני אומרת לבני הבכור ערב תחילת שנת הלימודים.
" אמא, אני מתרגש מאד" אמר לי הבן.
"כן, אני מאמינה, זוהי התחלה חדשה, תמיד מתרגשים בהתחלה" עניתי
לו.
"אני מאד חושש ממחר" אמר. "אולי אשכח משהו? אולי לא
אצליח? אולי לא אדע מה להגיד לילדים? אני לא רוצה שהילדים יצחקו עלי, זה לא נעים"
"כולנו חוששים מהתחלות חדשות" עניתי לו ושאלתי אותו את השאלה
הכי חשובה כאמא פולניה: "האם הכנת את הכל למחר?"
"כן, התיק מסודר, הספרים והמחברות ליום הראשון, היומן, הקלמר ואפילו
קיבלתי כבר מערכת," ענה לי הבן.
"אל תשכח לקחת בקבוק מים" אמרתי בדאגה. "חם, ומותר לשתות
אפילו במהלך השיעור".
"זה בסדר, אני יודע, המנהלת אמרה לנו הכל, מותר לשתות מהבקבוק אך לא
לצאת לשירותים עד לסוף השיעור, צריך לחכות לצלצול". ענה לי והוסיף:
"מיקי קנתה לי שעון חדש שלא אצטרך להסתכל כל הזמן על הסלולארי במהלך השיעור
ובאותה הזדמנות היא קנתה לי גם נעליים חדשות שאראה מסודר ומאורגן ואפילו כובע
חדש" הוסיף בני בכורי.
"אתה רואה? הכל מסתדר, אין לך מה לדאוג, אתה תצליח בבית הספר."
אמרתי.
"ומה אם לא אסתדר עם הילדים?" שאל אותי בחשש.
"למה שלא תסתדר? ברגע שיכירו אותך ויראו שאתה יודע, ברגע שתדע
להתייחס לכל אחד בכבוד ולהקשיב, לא תהייה כל בעיה" עניתי. "שכחת את
הניסיון שלי כמורה? תאמין לי בני, הכל יסתדר". עניתי וניסיתי לשוות לדבריי
טון מרגיע.
"כן, אבל אני מתרגש וזה היום הראשון שלי ולא שלך. אני צריך להכיר
כיתה בת 35 ילדים, אני צריך לדבר כך שהם יקשיבו ולא ישתוללו, אני צריך להיות
מרוכז, מסודר ומאורגן, לעמוד בזמנים ולא לאחר לשיעור והכי חשוב, אני לא רוצה
שהמנהלת תעיר לי שלא הצלחתי. אני חדש. שכחת?
"איך אפשר לשכוח זאת?" שאלתי "הרי כל השבוע האחרון אנחנו
משוחחים על השינוי הזה של שאתה עובר עם המעבר לבית הספר. על החובות שלך, על החוקים
החדשים שצריך ללמוד, על שעורי הבית והמערכים שצריך להכין, על התחושה של מעבר לחיים
שונים, אחרים מזה שהכרת עד כה. אל תשכח שאתה לא היחיד שעובר את השינוי, כל מי
שנמצא במערכת החינוך, היה פעם במצב הזה, אפילו אני, זוכרת את היום הראשון שלי
כמורה, את הפרפרים בבטן וההתרגשות, זוהי התרגשות חיובית, תאמין לי" אמרתי
והרגשתי שכעת הצלחתי להרגיע את בני לקראת יומו הראשון בבית הספר.
"סבתא שאלה אותי אתמול מתי היום הראשון ללימודים, היא גם רוצה לאחל
לך בהצלחה" אמרתי כמנסה לשנות את הנושא.
"אצלצל אליה אחרי שאסיים לדבר איתך. טוב אמא?" אמר הבן.
"ואגב- גם האחיות שלך צלצלו ואמרו לי שהן בטוחות שתצליח, ועמית
ביקשה שלא תשכח את השיחה ביניכם ואת הבקשה שלה ממך. על מה היא דיברה?" שאלתי.
"אה, כן, עמית ביקשה שלא אשכח שגם אני הייתי פעם תלמיד ושאשתדל
להיות המורה הכי מגניב שאני יכול להיות" ענה לי בני. "מורה שיודע גם
להיות קשוח אך גם להקשיב לילדים ולזכור שאין ילד רע, יש רק ילד שרע לו, ואם אזכור
את זה תמיד, חיי יהיו קלים יותר" אמר לי הבן. "וכעת אני מסיים את השיחה
כדי לצלצל לסבתא, היא ממש גאה בי שהלכתי להיות מורה, נשתמע ותודה על המילים
המעודדות" אמר לי בני וסיים את השיחה.
ואני, נותרתי יושבת ומהרהרת, על הדרך החדשה שבחר בני, מאחלת ומייחלת
שיצליח בדרך זו שבחר <למרות, או אולי בגלל אמאל'ה המורה>.
...
...
...
רגע, האם חשבתם שהבן עולה לכתה א'?
