גם נ' היה כזה. רק בכתה ב' וכבר צבר כל כך הרבה פערים. הוא הגיע לבית הספר אך בית הספר לא הצליח להגיע אליו ולתת בו את חותמו כתלמיד. נ' לא הרגיש כתלמיד, לא התנהג כתלמיד ולעיתים גם לא נראה למרות שהקפיד להגיע עם חולצת תלבושת האחידה הנושאת את סמל בית הספר. למעשה, זה היה הסממן היחיד שרמז על היותו שייך לכיתה. בהגיעו לכיתה לאחר הצלצול- נהג להסתובב, להציק לזה, לדחוף את הוא, לענות ב"לא רוצה" למורה או להרים את הכתף במן תנועה שכזו שאומרת "לא רוצה" או פשוט להתעלם מהמורה המדברת אליו.
את נ' הכרתי מהגן. הוא לא היה מתלמידיי בגן וכשעלה לכתה א' והחלו הקשיים- מידי פעם ניסיתי לקחת אותו עם ילדי הקבוצה אך שיתוף פעולה מלא לא היה וגם לא התקדמות נראית לעין. נ' לא רצה ללמוד, הוא לא רצה לשתף פעולה, הריכוז ממנו והלאה וכן היחס ללמידה. הוא אהב את ההפסקות ואת שעורי הספורט וניצל כל הזדמנות לצאת מהכיתה אל עבר העצים והחורשה ולשוטט לבד או עם חבר.
השינוי הגיע לאחר שעבר איבחון דידקטי. או אז גם החל לקבל טיפול תרופתי ולשבת בכיתה. השינוי היה מדהים.
לאט לאט החל ללמוד. השנה, נ' כבר תלמיד מן המניין. מגיע לשעורים, יושב וכשמצליח- כל כולו זוהר מאושר. העיניים מבריקות,, חיוך מופיע בזוית פיו, הוא מתחיל לחוות הצלחה.
וכך, צעד אחר צעד, נ' מתקדם. עדיין קיים פער בינו לבין ילדי הכיתה. פער שצבר לא מצטמצם ביום ולא ביומיים. קריאתו איטית, מהוססת, כאילו עדיין לא בטוח בעצמו. לעיתים נדמה לי שהוא לא מאמין שזה הוא שיושב לידי וקורא או עונה על השאלות.
ואז- אני תוהה האם יצליח נ' לצמצם את הפערים? האם יוכל להיות תלמיד מן המניין? האם חוויות הכישלון שחווה יידחקו הצידה ויפנו את מקומן לחוויות ההצלחה?
שאלות רבות, חששות רבים.
ותשובה- אין.
וכולי תקווה ותפילה שנ' יצליח גם בהמשך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה