הבהרה- חזקה מבחינתי היא היכולת לפעול. כן, פעלתי ממש באוטומט. לעיתים ביצעתי דברים ולעיתים קרובות יותר יזמתי ולמדתי להיות נחוצה כשצריך אך לא בגבול ההתבלטות... עשייה שקטה שמאד לא מתאימה ליומיום שלי. ובכלל- מרבית העשייה שלי היא מן חגית אחרת שיצאה לה דווקא ברגעים קשים אלה: חגית שיוזמת ופועלת אך גם יודעת לזוז הצידה, חגית שמציינת שהיא חזקה והיא תתפרק כבר בערב... אך לא בבית הספר, לא לפני התלמידים וגם לא לפני המורים.
ואז- התחלתי לחשוב ולארגן את עצמי. הרי יש שני סוגי אנשים במשבר: הנתמך והתומך. ואני- בחרתי בצד התומך ולכן אני חייבת להיות ולהמשיך לפעול כך. וכצד התומך- אני שואלת לשלום האחרים וממעיטה לספר על עצמי ורגשותיי, מרבה להקשיב ופחות לשתף, מרבה בעשייה עד צאת הנשמה ומוכנה לכל מטלה גם אם היא סידור כיסאות בחדר המורים או ביתה וגם אם היא הבאת דפים מהמזכירות, העיקר לעשות משהו, העיקר לעשות...
וכך, עבר לו יום חמישי שעבר, הייתי בעשייה הזו משבע ורבע בבוקר ועד עשר וחצי בלילה, לרגע לא לבד, לרגע לא עם עצמי חלילה, רק עם אחרים ועסוקה בתפקיד שבחרתי לי. מידי פעם חיבוקים (והרבה) מידי פעם שתיקות אך משתדלת לעשות תוך התרחקות ממרכז העניינים, יוצאת מהישיבה בספריה והולכת להיות בהפסקה עם התלמידים, לראות מי צריך מה, מי צריך כוס תה ומי חיבוק או שיחה לאמא ואז נותנת את הסלולרי לצורך זה.
ומה באמת איתי? גם על כך חשבתי וחששתי מתי אני אצטרך את התמיכה ואיך אני ממשיכה, שהרי זה לא הגיוני... המוות לא מחשל הוא רק מפרק, והתוצאה היא לילות טרופים ומיעוט בשינה.
נו טוב, מצאתי שאצלי הכתיבה היא התראפיה הטובה ביותר.כשאני כותבת- אני מצליחה להוציא החוצה את כל הכאב והתסכול.
אני מהכותבים. ואולי טוב שכך.
זהו, באופן הכרתי החלטתי שחוזרים לשגרה. עוטים את המסכה, מדחיקים את הכאב, מסתכלים על הילדים שמצפים ממני לחיוך, לחיבוק וליותר מכל- לחזרה לשיגרה ו...נושמים עמוק וממשיכים.
נו טוב.. בין לבין... שפכתי את הלב לפני החברות הטובות, כשאף אחת מהן לא ממעגל של חדר המורים. כי שם אני ממשיכה להיות בתפקיד. בתפקיד התומך.
