אם נתפלל חזק חזק בכותל הם יחזרו?
מה זה למות?
ומנגד: השאלות ששאלנו ילד ילד בכתה א' אתמול:
- מה שמעת על האירוע?
- איך אתה יודע?
- מה הרגשת?
כעשרים ילד שישבו במעגל שמעו את השאלות ומרביתם השיבו. זה שמע מאמא, ההוא בהסעה והאחר בחדשות. מרביתם ראו תמונות, חלקם עברו כבר באזור התאונה וכולם כולם הרגישו עצוב.
לאחר התכנסות באולם ושיחה עם הפסיכולוגית, חזרנו לכיתה. ואז החל הבכי, כאבי הבטן וכל השאלות האחרות. אז אולי הבינו הזאטוטים את גודל האסון. לא רק מירב וחגית משוחחות איתם על הארוע אלא כל בית הספר יודע. פתאום נזכרו בסבתא שנפטרה, בדודים רחוקים ובחבר של האח ו"סתם" מקרים ששמעו עליהם בעבר.
לאורך כל הדיבוב ישבו שלוש בנות בצד ושתקו. ענו כמו כולם, שמעו בטלוויזיה או מאמא, הרגישו עצוב והמבט היה כשל שאר ילדי הכיתה. ואז- כשמירב המחנכת דיברה על פינת הנצחה בכיתה, שאל אחד הילדים "מה זה?" יד קטנטנה של ילדונת עם שיער שטני ארוך ועיניים יפות הורמה. הרשות ניתנה ואז הילדונת הזו הסבירה לנו כי פינת הנצחה היא לזכר מישהו שמת, כמו שאביה בנה ללזכר אחותה כדי שיזכרו. אחריה הורמה יד נוספת שסיפרה על מצבה עם ציור סוסים כי אבא אהב סוסים.השלישית הוסיפה כי צריך גם לנקות את המצבות ולהניח שם פרחים. תוך כמה דקות התנהלה שיחה בין שלושת הבנות המקסימות שרק במקרה התיישבו אחת ליד השניה, הן הסבירו לילדים מה זה בית עלמין, מהי לוויה ואיך מנציחים גם בבית עם תמונות שיזכרו תמיד. שלוש בנות רק בכתה א' וכבר מכירות כל כך טוב את השכול. שלוש ילדות ששתיים מהן נולדו למציאות זו של שכול ומוות ומרגע שהגיחו לאויר העולם- ינקו מאמן את המוות והחיים הדרים בכפיפה אחת. האחת הייתה בת כחצי שנה כשאביה נהרג כאשר הגן בגופו על בני המשפחה כדי שלא יפגעו מיריות מחבל. וכשסיפרה- החלה לבכות . ילדה שלא זוכרת את אביה אך נולדה לתוך היתמות. השניה נולדה כשנה לאחר שאחותה בת החמש עשרה נרצחה בישוב בו היא מתגוררת. ילדה שנולדה לאחר מות אחותה, מכירה אותה מהסיפורים, מהתמונות ומפינת ההנצחה שהקים אביה, והשלישית- הצטרפה למעגל זה רק לפני כחצי שנה כשאביה נפטר ממחלה קשה והותיר אותה עם זכרונות של אובדן.
ואנחנו, מירב ואני , יושבות ומביטות. הכיתה שקטה והן מנהלות את השיחה ועונות לתלמידים לשאלות שצצות תוך ניהול דיאלוג ביניהן, מן "החלפת חוויות" על דברים המשותפים רק להן. כשאחת אמרה שצריך לנקות את המצבה אמרה לה השניה שרק כשלא יורד גשם כי כשיורד- אז הגשם שוטף הכל...
הדברים שנאמרו שם עדיין מהדהדים במוחי.
3 ילדות כל כך קטנות ויודעות כל כך הרבה על המוות והשכול.
האם זה שפוי?
האם זה הגיוני?
האם כך צריך להיות עולמן של ילדות קטנות?
אין לי תשובות.
רק יודעת שעם כל הקושי של אתמול-
אלה היו אחד מרגעי הקושי הגדולים ביותר של חיי.
חגית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה