וכך הרגשתי כשהגעתי לבית הספר.
בעודי צועדת מהשער אל עבר הכיתות, צדה עיני תמונה מוזרה...
במקום תלמידים- קידמו את פניי סווטשרים תלויים, בצבעים וגדלים שונים,
כשמתחת - ניתן לראות אף מספר טליתות לבנות.
וכולם- על הגדר שמפרידה בין השביל למגרש הספורט.
התמונה קלטה רק חלק מהשלל הרב שפוזר לאורך הגדר.
חייכתי, חשבתי בליבי: בדרך כלל מקבלים את פניי הילדים, כעת - הבגדים?
מוזר...לא?
ומי הילד שמסתתר מאחורי כל בגד? למי שייך מה? איך הילד שכח את הבגד?
איפה? מתי? האם כלל הבחין באבידה? האם בבית הבחינו בבגד החסר?
ולרגע- חזרתי אחורה בשנים כשמפעם לפעם גיליתי בחדר של בתי הקטנה
פריטי לבוש לא שלה. ולשאלתי- ענתה כי זה של חן וזה של נועה והפריט ההוא של נופר.
תמיד תמהתי איך הבגדים עוברים להם דירה וכמה בגדים של בתי מסתובבים להם
בבתים אחרים.
חייכתי.
פעם בגד היה כה יקר עד כי לא העזנו לחזור לבית ללא המעיל, הסוודר או מעיל הגשם
<כן, היה לנו מעיל גשם מגומי עם כובע, משהו מוזר שכזה>. והיום- אין ילד שלא שוכח משהו
פעם בחצר בית הספר, פעם בכיתה, בחדר שבו אני מלמדת ואפילו במקומות ממש לא הגיוניים
לאיבוד בגדים.
מעניין מתי מרגיש הילד בבגד החסר, מתי מרגיש ההורה? מה עושים? האם מישהו מתרגש היום
מבגד שנשכח? שאבד?
כשיצאתי מבית הספר, לאחר כמה שעות, ציפיתי לראות את הגדר ריקה או כמעט ריקה.
לא, היא נותרה עם אותה כמות הבגדים התלויים עליה.
ואז נותרות השאלות:
איך זה? מתי יבחינו ההורים? מתי יחזרו הבגדים אל הילדים? או - האם כל הבגדים ימצאו
את בעליהם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה