בשנים האחרונות, כשמגיע יום הזיכרון, הלב מתמלא בתחושה של אי נוחות. השילוב של "יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה" מקפיץ אותי כל פעם מחדש ומעלה תחושות של כאב של אותו לילה לפני כשמונה שנים בו הודיעו על חדירת המחבלים המרצחים לישוב חרמש בצפון השומרון.
אני עוצרת רגע ומבקשת בכל לשון של בקשה- אנא אל תתייחסו לויכוח של יש או אין לגור מעבר לקו הירוק. בואו נתייחס כרגע לעובדה שאותם מרצחים רצחו ביריות אקדח בדם קר שתי ילדות בנות כ-15 .
בשלב זה של חיי גרתי בפרדס חנה, בבית היו רק עמית בתי הקטנה שהייתה בגיל הבנות והכירה אותן כי רק שנתיים קודם לכן עוד למדה איתן באותה כיתה. בטלוויזיה נשמעה הודעה מקפיאת דם מבחינתי על פציעה אנושה של שתי הבנות. בשלב זה עדיין ללא שמן. לא היה קשה לשער במי מדובר כי הן היו רק שלוש בנות באותו גיל ומאותה כיתה בישוב זה ושתיים מהן היו חברות טובות: לינוי סרוסי והדס תורג'מן ז"ל. הקריין בחדשות אמר שמדובר בפציעה קשה והן הוטסו לבית חולים רמב"ם. אני לבדי מול המסך בוהה ומנסה לדלות כל פרט אפשרי. לימדתי את הבנות, הכרתי אותן מגיל שש ועתה אני כל כך רחוקה ואינני יכולה לעשות דבר. השעה כבר מאוחרת, אחרי עשר בלילה, היססתי ואז צלצלתי לחברתי שרה שהייתה אז מחנכת של אחיה של לינוי, אולי היא יודעת יותר. אכן שר אישרה שמדובר בהדס ולינוי.
בינתיים נמסר כי אחת הבנות נפטרה בדרך לבית החולים והמחשבות רצות בראשי מי? הדס היפהפיה הבלונדינית והחטובה שהחלה את צעדיה בעולם הדוגמנות? ואולי לינוי טובת הלב שנאבקה בקשיים בלמידה לאורך כל השנים? מי מהן שרדה? באיזה מצב היא? מה יהיה מחר? איך מתמודדים בבית הספר? בכיתה? ומה אומר לבתי הקטנה שמכירה את שתיהן כל כך טוב? היו אלה שעות שארכו כנצח. אינני יודעת מתי הצלחתי להרדם אך כשהתעוררתי, בשעות הבוקר המוקדמות, נשמעה הידיעה הנוראה כי אף אחת מהן לא שרדה. גם כרגע בזמן כתיבת המילים, עולות הדמעות ומציפות אותי כמעט כמו אז. עדיין לבד בבית, החבר (שהיום בעלי) היה בביתו בקיבוץ עם בנו והססתי אם לצלצל כל כך מוקדם בבוקר כדי לשתף אותו בתחושותיי. ואז צלצל הטלפון לא זוכרת עם מי דיברתי אך פרצתי בבכי קורע לב שממנו התעוררה הבת. "מה קרה? היא שאלה. "שמעתי משהו בלילה אבל חשבתי שחלמתי". ניסיתי להסתיר ממנה את הידיעה המרה עוד קצת אך היא שאלה: היה פיגוע? מי נהרג? ואז הצלחתי למלמל את שמות הבנות ושתינו פרצנו בבכי מר.
ידעתי כי יום זה יהיה ארוך מבחינתי, לא שערתי עד כמה ארוך אך ידעתי שכמורה בצוות, עלי להיות שם בבית הספר עם חברותיי המורות ועם התלמידים. ומה עם עמית שלי? מי יהיה איתה? צלצלתי לחברה אמא של חברה של הבת וסיפרתי לה. "אל תדאגי, אני אטפל בעמית ואדבר עם היועצת". אמרה ואני טסתי לבית הספר ליום ארוך שבסופו היינו גם בשתי לוויות. בבית הספר הייתה הערכות של מצב חרום. הגיעו פסיכולוגים של שפ"י, הגיעו עובדות הרווחה, כינסו אותנו המורות וכמובן ישנן מורות שלא יודעות מה עושים בכיתה ובוכות וכמובן שבאותם רגעים, עטיתי עלי את המסכה של החזקה והמסוגלת להתמודד עם הכל. בזה תמכתי, את הילדה הזו חיבקתי, כאן נכנסת לעזור למחנכת ושם מדברת עם תלמידים עד לצהריים כשנסענו ללוויה.
לא זוכרת היכן היו הלוויות ומי היה שם. זוכרת המון אנשים, הרבה בכי קורע לב בלוויה של לינוי סרוסי ז"ל. זוכרת לוויה מאופקת וכאילו כבר נגמרו כל הדמעות בלוויה של הדס תורג'מן ז"ל. זוכרת אותנו נוסעים מלוויה ללוויה. לא זוכרת היכן היינו ואיך הגענו. לא זוכרת כלום. יודעת שנסעתי עם הרכב שלי אך מי היה איתי? מה נאמר? איך? מה? איפה? הכל הפך לכל כך הזוי ולא ברור. איך תוך זמן כה קצר נעלמו לנו שתי בנות. ואז השאלות של "מה יהיה? איך ממשיכים הלאה?
לצערי, אלה לא היו הלוויות היחידות של נפגעי הטרור בצפון השומרון. אך את הכאב והתחושות שהיו אז- מעלה בפעם הראשונה על הכתב.
מי יתן ומשפחות הנרצחים לא ידעו עוד צער
והפיגועים הנוראיים האלה ייפסקו.
חגית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה