כמה מילים על..... כתיבה

מילים הן קובץ של אותיות שבאופן מסתורי, נבנות באופן מסויים הגורם לנו, כקוראים, למצוא בהן הרבה יותר מסך האותיות.

מילים הן רעיון, מחשבה, הבעה, ולפעמים סתם חשיבה על משהו שמתורגמת באופן זה או אחר לשפה הכתובה.

והכתיבה?

תלוי מי השואל

ומי העונה.

כילדה- שנאתי לכתוב. המכשול הראשון היה כתב היד הזוועתי שלי שגרם לי לכל כך הרבה תסכול. אף פעם לא מובן, אף פעם לא מסודר, האותיות בגדלים שונים, בלחץ לא אחיד על הדף. תמיד קינאתי בדורית התלמידה השקדנית, זו שהמורים אוהבים כל כך על כתה ידה המאורגן ומסודר. היא הייתה גם תלמידה חרוצה שמבחניה נשאו תמיד את הכותרת האדומה עם המילים "טוב מאד" עם חתימת המורה. ואני- מגיל די צעיר תרגמתי כתב יד נאה ל- "טוב מאד", ואילו כתב יד מרושל כמו שלי- "מספיק" או "כמעט טוב" כשהמורה הצליחה להבין את הכתוב....

האהבה לכתיבה?

אף פעם לא הייתה בי.

כתבתי את המינימום הדרוש, כי ממילא איש לא הבין את מה שכתבתי, אז בשביל מה לטרוח?.

חושבת שהתחלתי לאהוב את הכתיבה רק כשגיליתי את המחשב. פתאום, מלאכת הכתיבה הפכה להקלדה על מקשים. בעצם, ריקוד של אצבע על פני שלוש שורות של מקשים שעליהם האותיות השונות. והריקוד הזה מתאים את מהירותו למחשבות המתרוצצות לי במוח.

כן, אני מקלידה באצבע. מעולם לא טרחתי ללמוד הקלדה עוורת וכשהתחלתי לעבוד עם תלמידים מול המחשב- יכולתי לשבור את ההתנגדות שלהם בהיותי ה"מודלינג" שלהם להקלדה באצבע... שינסו לפחות באצבע ולא יחששו. במשך הזמן פיתחתי את המהירות בהקלדה תוך השענות על תפיסה חזותית טובה וצילום מראה מקום כל אות ואות...

וחזרה לכתיבה-

מתי התחלתי לכתוב לילדים? במקביל להפיכתי למורת שילוב <או בגילגול הקודם - מורה טיפולית, הוראה מתקנת ועוד מושגים שהשתנו במהלך שנות עבודתי>. אז גיליתי שחסרים לי טקסטים להקניית הקריאה לילדי ג' שעדיין לא רכשו את הקריאה המדוייקת ולא שלטו בתנועות השונות.

וכך- נולדו לי סיפורי ארז שנכתבו עבור ארז שהיה אז בכתה ג' <היום הוא בן 21> ודרך סיפורים אלה חיזקתי את תנועות צירה סגול, החולם חוזק בסיפורי הסביבון ירון, כשבסיפור זה הכנסתי את שמות כל ילדי כתה ג' <הכתה של ארז ושל אחת מבנותי- ליאור> וכך זכו הסביבונים לשמות כמו עידו, רועי, ליאור, יוני , תומר ועוד..

בעצם... כל כמה שנים נולד לי ילד אחר כהשראה לכתיבה. רון שהיה אחד מתלמידיי האהובים ביותר, היה הרעיון לסיפורי נדב, שחר זכה לשיר, גיא, זכה לסיפור קצר , גילי המתוקה שזכתה לשירים וסיפורים, ואפילו ילדיי זכו לככב בלא מעט סיפורים ושירים.

כך גם אתמול, כשסיפרתי את יהודה והסביבון- שאבתי את השם מיהודה, ילד בכתה א', שקט וביישן שהכרתי אותו בשל היותו בן של אחת מהמורות איתן אני עובדת.כשהתחלתי לכתוב את הסיפור- לגיבור קראתי נדב, אך ככל שהתקדמה העלילה, הרגשתי שזה ילד אחר, שקט, ביישן, שאינו אומר את אשר הוא מרגיש, לא מעז להתלונן ובטח לא לספר לגננת שהוא לא אשם בכך שהסביבון נשבר... יהודה פשוט נכנס לי לדמות. מה גם שיהודה הוא אחד מגיבורי חנוכה.

אגב הסיפור של אתמול- הוא "נולד" יום קודם לכן, בבוקרו של יום, כרבע שעה לפני שהיה עלי לעזוב את הבית וללכת לבית הספר. החלטתי שאוסיף סיפור חדש ל"שעת הסיפור", התחלתי לכתוב ובשלב מסויים, אחרי שהסביבון נשבר, התבוננתי בשעון והבנתי שעלי להפסיק את הכתיבה ולמהר לעבודה......... כל אותו היום, הייתי במתח לדעת איך יסתיים הסיפור שלי. מוזר. נכון? אך לא יכולתי לחשוב על המשך העלילה והייתי סקרנית לדעת האם הגננת תכעס עליו? האם הוא יקבל סביבון כזה כמו שרצה? ובכלל- איך יסתיים הסיפור? כי הסיפור יכול להיכתב רק ליד המחשב. כאילו המחשבות מחכות לאצבע שלי שתרקד ותמשוך, בעזרת המקשים, את הרעיונות החוצה ותוריד אותן למסך.

זהו להפעם.