ומה איתנו? המבוגרים, במקרה שלנו- המורים?
ניתן לשער שכשהמורה בחופש הוא מתנתק מכל הקשור לעבודה,
כמו אותו פקיד בבנק שמסיים את יום עבודתו וחוזר לביתו מבלי לחשוב על לקוח זה או אחר...
או הזבנית בחנות שסיימה את המשמרת, דווחה לבעלת החנות ויצאה לה לעבר המשך החיים.
ואילו אנחנו?
כמעט כל חברותיי המורות סיפרו לי שהן עסוקות בהכנת חומרי למידה, בדיקת עבודות, חיבור מטלות ומבחנים ועוד ועוד... האם לשם כך נוצר החופש? לסיים את אשר לא הספקנו?
ואני- ממש כמו חברותיי למקצוע: צריכה לסיים אי אילו מטלות, לארגן סופסוף את שולחן העבודה ולהסיר ממנו את החומרים שהכנתי לחנוכה, להכניס לקלסר חנוכה, לזרוק את המיותר, להכין את המשך המטלות לתקופה הקרובה ו... לסיים מטלות השייכות ללמידה שלי. כן, יש לי מטלות גם להשתלמויות השונות שלקחתי על עצמי.
ואיפה החופש?
ניסיתי לא לגשת למחשב.... החזקתי מעמד בדיוק חצי יום.
התחלתי לארגן ולסדר.... השארתי הכל במצב זה... ומקווה לסיים עד תום החופשה.
החלטתי להניח הכל ולראות טלוויזיה, לפגוש חברות או לסדר ולארגן בבית <כן, יש דבר כזה שצריך גם בו להשקיע> בקיצור- או טו טו מסתיים החופש ועדיין לא סיימתי את כל המטלות למרות שפע הזמן שעומד לרשותי.
ומה עם ביקור בעיר הגדולה? לפחות לקיים מצוות ביקור אמאל'ה.... עם זה אינני מוותרת.
מתחילה לספור את ימי החופשה שנותרו לי
מרגישה שוב את תחושת ההחמצה שלא הספקתי הכל...
ובעצם מה שונה?
כך המצב בכל חופשה.
לא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה